דיברנו על יחס או על כבוד?
כי כבוד מבחינתי זה *רגש*. יחס מכבד זה דבר אחר, ואגם עליו אפשר להתווכח. אנשים שונים רואים במעשים שונים ביטוי לכבוד, וגם כבוד יש מסוגים שונים. יש את תפיסת כבוד האדם, שהיא תפיסה מודרנית, ויש כבוד עתיק יותר, כזה של כבוד המשפחה, של לציית להורים, ושל עוד כמה דברים. לרוב אני לא רואה בו דבר מוצלח במיוחד, אבל זה גם כבוד של לעמוד המילה ולמלא את חובתך. בסוף החלטתי שהם פשוט שונים.
מבחינתי, המילה "התעללות" פשוט מעידה על חומרה. יש דברים שפוגעים בילד יותר ויש דברים שפוגעים בו פחות. כשאני חושבת על זה, רוב הסיכויים שאני לא אתייחס לנזק לטווח ארוך בתור התעללות, אבל זו אל הגדרה מדוייקת מספיק כדי שאעמוד מאחוריה. כשמעשה של הורה עובר סף כלשהו, אפשר לקרוא לו התעללות.
אני לא רואה הבדל עקרוני בים לומר להורה שמעשה X גורם לילד כאב רב, לבין לומר לו שהוא מתעלל בילד שלו. זה שקול לחלוטין.
בכל מקרה, אני מפרידה בין רגשות ומעשים. הגורם שמשפיע יותר מכל רגשות הכבוד שלי כלפי מעשה מסויים או החלטה מסויימת, הוא מידת האחראיות בה היא נלקחה - כמה האדם חקר בנושא, כמה היה מוכן להתגבר על דעות קדומות שלו ולחצי הסביבה. האם הוא יקח אחראיות במקרה של כשלון או יאשים את הסביבה/בית הספר/המשפחה שלחצה/החברה.
ההתנהגות שלי מופשעת מההשפעות של דעה מסויימת על העולם. למשל, אני מכבדת, בכנות, אנשים שמוכנים למות למען רעיון כלשהו. זה לא אומר ששהידים יתקלו ביחס טוב ממני. זה לא גורע ממידת הכבוד שלי לאלו מהם שמוכניםלהתאבד לא בגלל סביבה של עוני וחוסר מוצא, אלא בדלל אידיאולוגיה מוצקה.
גישה לגיטימית. מה זה?