צעקות

[צימעס]

אבל אין פה נסיון להמנע מעימות!

יש עימות. עכשיו - איך יוצאים ממנו?

 

[לורליי43]

אני גם מאמינה בענין של מעשה ותוצאה

הגיונית. לדעתי, הילד אמור לקלוט שלמעשים שלו יש תוצאות לא נעימות מבחינתו. משהו שהם מאוד אוהבים לעשות איתך- אבל בגלל שהם מתנהגים ככה- את לא תהיי במצב רוח לעשות איתם.

 

[דסי אשר]

באחד המפגשים של ההדרכה למטפלות

פתאום התברר שרוב המטפלות לא מאפשרות לילדים בני השנתיים (זה הגיל..) לצעוק), והילדים- מגיבים בדיוק ההיפך. דיברנו על הצורך הטבעי של הילדים לצעוק - לומר חזק- הנה אנחנו קימים, נוכחים. כאשר הם רואים את המטפלת נלחצת -צורך זה נכנס ל"נעלי" ה"דווקא". מסתבר, שהמטפלות נלחצות, מפני מה יגידו השכנים על הרעש.... והילדים קולטים שהמטפלת נלחצת.. אחת מהן, המתנגדת העיקריות לנסיון לנתח מה קורה, צילצלה אלי כעבור כמה ימים, נרגשת כולה. מספרת שהצעקות פסקו. היא החליטה בתוכה, שלא איכפת לה שיצעקו, לא אכפת לה מהשכנים. ראו הילדים כי אינה מתרגשת- הפסיקו לצעוק. ובמשפחתון יש בין 5 ל 10 חברה... הדברים נאמרים ברוח הדברים שכתבה כאן, נדמה לי קרן יער. כדי לצאת מהסחרור, את צריכה למצוא דרך לצאת, עם עצמך. דסי

 

[לאה_מ]

לא פתרון קסם ../images/Emo28.gif

אני מבקשת לא לצעוק עם נימוק (מאד כואב לי הראש והצעקות מחמירות את זה, מישהו ישן ואתם עלולים להעיר אותו, וכד'). בבית הפרטי שלי בקשות שלי על פי רוב נענות. את מתארת יותר מקרה של "דוקא", ולכן יש לשער שתהיה נטיה קטנה יותר להענות לבקשות. אז אני מצטרפת להצעה של אלדורית בנושא הלחישות, וגם אלטרנטיבות לפריקת אנרגיה/מתחים (אני מבקשת שלא תצעקו פה, אבל אתם יכולים לצאת לצעוק בחוץ / אתם יכולים לעשות במקום מלחמת כריות בחדר השינה / אתם יכולים לרוץ בסלון...). ואם לא עוזר ב"זמן אמת" - הייתי מנסה לדבר על זה איתם בזמן רגוע ולראות מה זה בדיוק משרת - להסביר להם מה מפריע לך ולשתף אותם בנסיונות למצוא פתרון מה לעשות כשזה קורה.

 

[napolitana]

לי עזר: שה שה שה שקט בבקשה

(השיר מפרפר נחמד). רק ילשה אחת, אבל הצטרפנו לשיר, ושינינו את הטונים : פעם בלחישה ופעם בקול רם.

 

[צימעס]

רעיון נחמד.

אולי כל שיר יעזור לעשות סוויץ'.

 

[Kalla]

יש דבר כזה פתרונות קסם?

לדעתי, זה שלב שהם ימצו די מהר (נו, טוב, אולי לא בהכרח מהר, אך ימצו). לדעתי, בלי קשר אם זה נראה פועל או לא, להמשיך לנהוג באסרטיביות: לדרוש מהם לא לצעוק, לא להסכים בזמנים כאלה להיענות לבקשות שלהם, לצאת עם הקטנה מהחדר, להיכנס לחדר אחר ולסגור אחרייך את הדלת תוך אמירה שכשהם צועקים לא נעים לך ואת לא מסוגלת להיות לידם. אולי בהתחלה זה נראה שזה לא משפיע, אך לפחות מהניסיון שלי - לפתע מתחילים לראות את התוצאות. וכמובן, במגביל אין לפסול ניסיונות אחרים, כגון ההצעה עם הלחישות. אך אם את מציעה להם אלטרנטיבות פעם-פעמים אך הם ממשיכים בשלהם - לא לוותר להם ולנהוג באסרטיביות ובעקביות.

 

[Kalla]

במקביל.

 

[10shosh]

כן יש פתרון

גם אצלנו היה כזה מצב-כשחר היה יותר קטן מערך שנה וחצי שחר תחיל לצעוק ולא עזרו ההסברים הבקשות וכו' אז כל פעם שהוא היה מתחיל לצעוק היינו אומרים לו תצעק יותר חזק, יותר חזק ,יותר חזק ואחרי כמה צעקות כאלו מכל הלב שואלים אתה רגוע - והוא היה עונה "רגוע" וצחוק כמה פעמיים כאלו שהפכו למשחק ומאז השקט חזר למעוננו

 

[כרמית מ.]

רעיון בכיוון

הזה - להוציא את ה"עוקץ" מהצעקות: בפעמים הבאות כשאתם בחוץ (במקום מבודד...) תשחקי איתם במשחקי צעקות: לצעוק בטונים שונים, במקומות שונים (לשמוע את ההד), לפי התור (כשגם את משתתפת!), הכי ארוך שאפשר - ואז גם בשקט. אמנם, אם אילת צודקת והצעקות הן רק סימפטום, אז זה יצוץ בצורה אחרת, אבל אולי בצורה שיהיה קל יותר להתמודד איתה - כי אם הם מעירים את התינוקת או מפחידים אותה, את כבר עסוקה בה, ולא יכולה להתעסק בהם.. אולי כדאי גם להסביר להם את זה - שהם ירוויחו משמירה על שקט.

 

[צימעס]

הבעיה העיקרית של הצעקות

היא שזה מנגן לי על איזה עצב, ומוציא אותי משליטה. לגבי להסביר להם שהם ירוויחו - מה, הם הילד הראשון שמעיר אחות קטנה למרות שזה אומר שאמא לא תוכל להתפנות אליו, אלא תטפל בקטנה? ...

 

[לורליי43]

בזה הילדים אלופים

למצוא את הדבר שמנגן לנו על העצב. וזה מתקשר למשפט שאומרים לגבי גבולות- שילד בתהליכי הצמיחה שלו מחפש שישימו לו גבול. שבסופו של דבר זה כן נותן לו בטחון שההורה שלו לא חלש מולו, שיש על מי לסמוך. הם מצאו נקודה שמשגעת אותך, ונראה לי שהם מנסים ככל יכולתם לבדוק מה קורה כשהם מותחים את הגבול עוד קצת ועוד קצת. זה לא נעלם אלא ממשיך גם בגיל ההתבגרות ולדעתי, ככל שהיחסים שמבססים עם הילדים יותר ברורים מלכתחילה- ההמשך יותר פשוט. לגבי השאלה, ששאלת- אז לא, ברגע שהם עושים את מה שהם עושים- הם לא חושבים על התוצאה- כי היא פחות מוחשית וחשובה להם מהרצון לנסות ולעשות את מה שהם עושים. בדיוק כמו שבגיל יותר מבוגר הם מנסים דברים למרות שהם יודעים מה תהיה התוצאה.

 

[לורליי43]

דרך אגב, מה שאני קלטתי מההודעה שלך

הם דברים מסויימים- חריפים, שלדעתי אחר כך ניסית ל"טשטש אותם" (מבחינת ההתיחסות). דברים כמו-

כשהיא במצברוח בינוני וזה מפחיד אותה, יש כמובן זמנים שאני במצב בו צעקות כאלה משתלטות עלי.

הם עושים את זה גם לילדים אחרים: באים שניים כאלה יחד, וצועקים בתורות - ממש משתלטים/מאימים

נזיפה מתקבלת בצחוק רע (מכירות?) של "אנחנו עכשיו דווקא".

יכול להיות שזה חלק מענין העברת מסר לא ברור. מה שאת לא "מחזיקה כחד משמעי"- גם לא תוכלי להעביר בצורה חד משמעית. ושוב, לדעתי יצירתיות זה דבר מבורך- אבל לא במקרים כאלה, שנותנים לך הרגשה כל כך רעה.

 

[צימעס]

הכל נכון, אבל

את לא הצעת שום הצעה קונקרטית - מה כן אפשר לעשות במצב כזה? את אומרת "לא זה לא", את אומרת "גבולות", אבל זה לא עוזר לי. תארי לי מצב דומה אצלך, מה *בדיוק* את עושה, ואיך זה מתקבל. לגבי יצירתיות - אם עכשיו, כששקט, אוכל למצוא פתרון (יצירתי), שכשאני בלחץ אוכל להתעשת לרגע רק כדי לשלוף אותו (ולא כדי להמציא אותו) - אני לא רואה סיבה לא להשתמש בו (כלומר - רק בגלל "פגם" היצירתיות שלו).

 

[לורליי43]

הבעיה היא יותר רחבה

היא קשורה לגישה באופן כללי ולצורה שבה אנחנו חיים. אם הגישה שלך, לגבולות למשל, שונה משלי- אז הצעה שלי לא תעזור לך, לכן את "מתחברת" יותר למה שמציעה מי שהגישה שלה לנושא יותר קרובה אלייך. לכן, רק העלתי את הנושא- של גבולות, כי לדעתי הוא כאן המוקד של הבעיה. איך את תטפלי בנושא, זה כבר ענין של התאמה לחיים שלכם.

 

[לורליי43]

ולגבי היצירתיות

הפגם הוא שוב בגישה ובנקודת המבט. מבחינתי זה כמו לנסות למרוח את הבעיה, להתייחס אליה בצורה מאוד לא חד משמעית. וזה שוב ענין של העברת מסר. יש דברים שאני לא משתעשעת איתם, לא מנסה להיות יצירתית איתם. שבהם לא, זה לא, בלי כיסוי ובלי הסוואה.

 

[1אילת2]

יש סיכוי שאת לא ממש מתייחסת

באופן קונקרטי להודעה אלא רק למחברת? וצימעס: יש כמה אפשרויות. ראשית- בעיה בהגדרה- אלו צרחות. לא צעקות. שנית, אני חוזרת על דעתי. זה מתחיל בדווקא. אין להם צורך דווקא בצעקות יש להם צורך במשהו אחר שהצעקות גורמות לו. שלישית- אם זה מפריע לך, ומפריע לקטנה, כאן אולי כדאי לאמץ את ההצעה של לורליי: (אחרי שניסית את משחקי הצעקות לחישות וכד')גבולות. לא צורחים בבית. פשוט לו. מי שמרגיש צורך שיקום ויצא החוצה. אני מרימה ילד ומניחה אותו בחוץ, את מן הסתם תבחרי בדרך אחרת.

 

[צימעס]

היום.

חשבתי לנוח בצהריים. אמרתי לילדים. "לא, אל תשני". (עד שהתארגנתי) שיחקו לגמרי בשקט, בלי ששמעתי מהם מעל לחצי שעה. מיד כשאמרתי להם שאני שוכבת לנוח, הם התיצבו אצלי בחדר, צועקים (צורחים ממחיש יותר? שיהיה). מערבולת מטורפת. האמת? יכולתי לחסל את זה בקלות אילו הייתי מוותרת על תכניות המנוחה שלי (ועושה משהו עם הילדים במקום זה), אבל לא רציתי. בסוף ישנתי (עם הקטנה), וגם הם נרדמו (אחרי "צאו לי מהחדר. אין לכם זכות על השקט שלי, לא על השינה שלי". שונאת את עצמי צועקת כאלה נאומים) על מזרון שהיה במקרה במסדרון.

 

[irisgh]

../images/Emo45.gif אז הצלחת.

אין לך מה לשנוא את עצמך: הצלחת, ואפילו הם ישנו. על מה ההלקאה? שזה לא היה יפה ומנומס? ככה זה. לפעמים גם אנחנו חות מנומסים. כנראה שזה מה ש'אסרטיביות' היא בשבילם. ואגב, מאוד קשה להתמודד מול שניים. הם גדלו ומתחילים לעשות קונספירציות נגדך. כשבא ליניב חבר, והם מתחילים להיות שניהם נגדי, זה גם מרגיש לי פוגע, וגם מאוד קשה להתמודד עם זה (כי לא אכפת להם באותו רגע שאני כועסת, הרי יש להם אחד את השני). אז חזקי ואימצי.

 

[צימעס]

כמעט מעודד. תודה.

רק שנשארתי עם הרגשה איכסית לשארית היום, עם גרון שעדיין כואב (לא רק מהצעקות, אלא מכל הסיטואציה - תכונה שלי), בלי תשובות לפעם הבאה, ועם התהיה האם שנת צהריים שלי (היום היא היתה חשובה במיוחד, אבל לא תמיד זה כך) שווה הרגשה כזו של כולנו.