צעקות

[צימעס]

הסבר:

תחושה של "תסתכל עלי כשאני מדברת אתך".

 

[קֶרֶן יער]

כמה מוכר

עבודה עצמית קודם כל (אצלי תוך כדי "קרן! זוכרת שדיברת עם עצמך על זה? עכשיו בכח לא מתעצבנים. לא. לא. לא."). אם האטרף שלהם מכניס אותך לאטרף זה מעגל שלא יוצאים ממנו אף פעם (ומוציא מאיתנו לא גבולות אלא אלימות נקייה. זה מפחיד את הילדים עוד יותר (כי גם אנחנו מאבדים את הגבולות של עצמנו) ומכניס עוד יותר לאטרף...)

 

[לאה_מ]

אז צריך שיחה מקדימה:

לפעמים כשאתם נכנסים לסחרור כזה אני מרגישה שאני לא מצליחה להגיע אליכם. זה קשה לי מאד, וזה מכניס גם אותי למצב רוח עצבני וכעוס. אז אולי נחשוב על רעיונות איך להפסיק את הסחרור הזה (למשל: מילת קוד שכשאת אומרת אותה הם יודעים ש-you mean business, או דגל שאפשר לנופף בו כדי להפנות את תשומת ליבם - תראי אם יהיו להם רעיונות טובים יותר מאלה).

 

[קֶרֶן יער]

אני לא אוהבת את זה לסיטואציה הזו

אני מרגישה שהם בפחד של העברת השליטה אליהם, וזה מה שאת מציעה לעשות. אני חושבת שאולי ההורה צריך מילת קוד לעצמו להרגע, אבל לנסות להעביר שליטה לילדים במצב הזה יעשה את ההפך, כמו מילת קוד שתקרא לבדוק עוד גבולות. למצוא דרך להזכיר לעצמך שאת לא מתעצבנת אלא שמה גבול, ולשנות את דרך ההתמודדות שלך עצמך (מאטרף לשימת גבול. בכל דרך שגבול אצלך "נחשב"). גם אותה התמודדות בדיוק, אם היא באה ממקום שונה, תתפס אחרת אצל הילדים ("אני עכשיו הולכת לחדר אחר כי לא נעים לי אתכם" אם הוא בטון בטוח בעצמו ולא מאבד שליטה יכול לעשות את האפקט...). הם סנסור מופלא לאובדן שליטה שלנו.

 

[יעל של תום]

מסכימה עם השיחה המקדימה

לדבר איתם לפני או אחרי התקף צעקות. ובעיקר: "זה מפריע לי, זה לא נעים לי". ולא: "זה מעיר את הזחלילה". ההיגררות שלך לצעקות, לא רק שזה "נצחון שלהם" (כמו שקרן כותבת), אלא באיזשהו מקום מזכיר לי (סליחה על האנלוגיה) לחנך במכות לאי-אלימות. הסבר שקול ותזכורת, גם בזמן האטרף, שזה מפריע לך או לא נעים לך וכו', גם שומר על האיזון שלך וגם נותן להם דוגמא אישית.

 

[צימעס]

ברור, וגם אני לא אוהבת את זה

(בלשון המעטה)

 

[לורליי43]

../images/Emo62.gifמשרוקית../images/Emo13.gif

יכולה להשיג את המטרה, גם תשומת לב וגם שעשוע.

 

[קֶרֶן יער]

ואללה. הכרתי מורה לכיתה א' שאמרה

שהיא לא מוכנה לצעוק בשום מקרה והשתמשה במשרוקית. הייתה לה הכיתה הכי משועשעת וממושמעת בבית הספר.

 

[לורליי43]

היא בטח היתה גם הרבה יותר רגועה../images/Emo13.gif

 

[ליליה והגמדים]

היית אצלי בבית אמש בתשע וחצי? ../images/Emo6.gif

(בדיוק כשעומר העיר את רעות בצרחות והיא חזרה לישון רק אחרי שעתיים....)

 

[ליליה והגמדים]

היית אצלי בבית אמש בתשע וחצי? ../images/Emo6.gif

(בדיוק כשעומר העיר את רעות בצרחות האלה והיא חזרה לישון רק אחרי שעתיים....)

 

[צימעס]

אמש בתשע וחצי

שלחנו את הילדים לאמבטיה, ושם הם צעקו והשפריצו, בלי להעיר את הקטנה.

 

[ליליה והגמדים]

הם עוד מסכימים להתקלח יחד? כייף לך.

 

[צימעס]

בטח. מתי זה עובר להם?

 

[לאה_מ]

אצלנו שירה עוד מתרחצת עם אורי

עומר כבר רוצה לבד. אז זה עובר מתישהו בין גיל 8 לגיל 11...

 

[אלדורית]

ללחוש הם יודעים? כי זה נורא כיף גם

אפשר ללמד אותם: ללחוש להם דברים וליצור אוירה חשאית חשובה סביב ענין הלחישות. להפוך את הלחישות לענין גדול, מלא כבוד ויקר. כשהם צועקים אפשר לנסות בעדינות להזכיר להם ללחוש במקום (אם כי צריך לבדוק שזה לא הופך את הלחישה למשהו פסול בעיניהם). אני מבינה שאת מאוד רוצה להמנע מפעולות תגמול ישירות, ולכן את היא זו שעוברת חדר, אבל זה לא ממש עוזר. נראה לי הוגן מאוד לומר להם שאם הם מפריעים לך הם אלה שצריכים ללכת לחדר אחר. אני לא יודעת איך הבית שלכם מסודר, אבל אצלנו, למשל, יש סלון ויש חדרי שינה, ואם אני נמצאת בסלון (שאני רואה בו טריטוריה משותפת עם עדיפות להורים) והבת שלי מתחילה לצרוח היא זו שצריכה ללכת לחדר הפרטי שלה, כי זה לא נעים לי וכי לי אין כל כך לאן ללכת (אין לי מה לעשות בחדר השינה). מה פתאום שמי שמציק ימשיך לעשות זאת?

 

[צימעס]

מי עוזב את החדר

בד"כ באמת די להציע לצעוק בחוץ או משהו דומה. כאן, כשהם מטפסים על עץ הדווקא, הם לא משתפים פעולה עם הצעות כאלה.

 

[לורליי43]

זה מאוד תלוי, מה המסר שאת מעבירה

להם. תבדקי איך את מגיבה בהקבלה למקרים אחרים- הילד רוצה להכות את אחותו בכיסא, הילד רוצה לצבוע את הקיר. אולי את מעבירה להם את המסר הלא נכון מבחינתך.

 

[אלדורית]

אני לא מדברת על הצעה אלא על הוראה

נו באמת, עם כל הכבוד לילדים (ויש), זה בדיוק מה שמדברים עליו כשאומרים לשים להם גבול. את לא יכולה להציע להם לבנות גבול בעצמם. את שמה אותו. את אומרת: עד כאן. גם אני בנאדם שצריך להתחשב בו. אתם לא מתחשבים, לכו מכאן. אז עכשיו לכו לחדר שלכם! אם הם לא הולכים, זכותך לקחת אותם לשם. אם הם חוזרים, זכותך לכעוס על כך ולסרב לשחק איתם אחר כך. לא "להחליק" את הענין.. לדעתי מה שהם לומדים בשיטת החינוך שמסרבת לכעוס עליהם באופן דידקטי זה שמותר להם להתעלל בך (ובאינדוקציה, באנשים בכלל--את מייצגת את הזולת).

 

[לורליי43]

אני רוצה להוסיף לענין הגבולות

כמובן שאני מסכימה עם מה שכתבת. הבעיה שאני רואה כאן, היא הניסיון למצוא בכל דרך פתרון יצירתי. או כמו שצימס כינתה- "פתרונות קסם". הבעיה של הניסיון למנוע עימות בכל מחיר- גם במחיר "לימוד עקיף" שרצון המבוגר פחות חשוב.