ציטוט

אז זה בסדר

זה בידיוק העניין אני לא שפטתי אף אחד הבעתי את דעתי האישית כל אחד שיעשה את הטוב ביותר שהוא חושב שהוא עושה לצערי במסע החיים הזה שבו אנו נמצאים הנסתר הוא רב על הגלוי אילו הכל היה ברור אני ואתה לא היינו מתווכחים כאן. גם וויכוח זה בסדר גמור כל עוד הוא נעשה בטעם
חג שמח
 
ההבדל בין ריטלין לקוקאין מהותי לגמרי

זה כמו להגיד שדו תחמוצת הפחמן זהה בהרכב לריטלין.
כל מי שיודע קצת כימיה יודע שהבדל במרכיב אחד בנוסחה משנה לגמרי את התוצאה.
למשל O זה חמצן. H2O זה מים.
 
אצלי הנוירולוג שכתב את הריטלין אמר בפירוש

שהתרופה פסיכוטית והוא לא חושב שהילדה צריכה את זה, אבל כדי שהיא תהיה מרוכזת בלימודים,
הוא רשם לה חצי כדור ליום.

מה אגיד לך זו היתה החצי שנה הקשה ביותר בחיי. עד כדי כך שהחלטתי אחרי חצי שנה לא לקנות
יותר את התרופה ולהפסיק לבד. לילדה נתתי עוד כמה ימים כדור סוכרזית וזהו.

והכי מצחיק ביום שהפסקנו כליל את מתן התרופה - באותו היום היא חזרה עם מכתב מהמורה -

ואני מעתיקה:

X התנהגה מקסים היום.
נכון שהיא על ריטלין?

מה שאומר שהצוות בכלל לא מבחין אם ילד כן או לא לוקח תרופה וזה עוד יותר עצוב.
זה רק חיזוק אותי שלא צריך בכלל לתת ושיכלו המורות האלה לעזאזל.
וסליחה שאני מתבטאת ככה כי אני עדיין כועסת על כל תופעות הלוואי שזה עשה לבת שלי ובחינם.
 
בגלל זה צריך ללכת לפסיכיאטר שמבין בנושא

אני שמעתי כבר על אנשים שהנוירולוג אמר להם ללכת לפסיכיאטר אם יש תופעות לוואי, והם המשיכו לתת ריטלין למרות זאת....
יש היום תרופות אחרות חוץ מריטלין...
 
לכל התרופות יש תופעות לוואי

לא משנה מה התרופה.
לי אישית יש גם מחלה שבלי לקחת כדור אני לא מתפקדת.
אבל - אני סובלת מהתרופה הזו - תופעות שלא רשומות בפתק המצורף לה.

אני לא אפסיק לקחת אותה אבל שוב זו תרופה מצילה חיים.

אשר לריטלין לבתי - אני לא רואה בזה תרופה מצילת חיים מה גם שהילדה קבלה
כלים להתמודד עם הבלגן שבגללו נצרכה לכדור בלי לקחת את התרופה.
היא גם מודה לי יום יום ושעה שעה שאינה צריכה יותר לסבול את תופעות הלוואי
הנוראיות שזה גרם לה (כאבים שאלוהים יודע כמה מכות אני קבלתי ממנה עד שההשפעה חלפה)
כך שבסוף יצאתי גם אמא מוכה.

תודה לא בבית ספרנו. לא עוד. אף ילדה שלי לא תתקרב לריטלין או דומיו.
 
לפעמים תופעות לוואי הן תוצאה של בעיה במינון

הידידה שלי, שהריטלין שינה לטובה את חיי בנה, סיפרה לי שהם עברו כמה סוגי ריטלין.

הם היו אצל נוירולוג שהיה במעקב כל הזמן ושינה את סוגי הריטלין ואת המימון.

זה נורא שונה מילד לילד. הילד שלה לא היה יכול לשבת בשיעור דקה בשקט. הוא לא הצליח להקשיב למורה ולא זכר מה שהיא אמרה. בבחינות הוא קיבל ציונים של 23 ו-56 וכו'. ציונים מאוד נמוכים.

מאז שהוא מקבל ריטלין הוא הפך לילד שמח ומרגיש טוב עם עצמו. קודם הוא הרגיש ממש כשלון, ועכשיו הוא מרגיש מוצלח.
קודם היו לו בעיות חברתיות, שהריטילין הנכון פתר.

אני חושבת, שכל אחד צריך לפעול לפי הילד שלו ולפי שמתאים לו אישית.

אני מכירה אנשים, שמסרבים לתת ריטלין. הילד שלהם לא כל כך סובל, כך שהם יכולים להרשות לעצמם.

הם הלכו לכל מיני מטפלים אלטרנטיביים וניסו המון סוג יטיפולים כמו אומגה 3, ביו-פידבק ועוד, והמצב לא משתפר.

למרות זאת הם לא רוצים לתת ריטלין, וסיבותיהם עמם. אני חושבת שהם בסדר גמור. כך הם מרגישים ומכיוון שהילדים לא מרגישים רע עם עצמם, אז הכל בסדר.

נראה לי ש/לפעמים חושבים שיש פה דרך אחת נכונה.

העניין הוא, שאין.

לילדה שלך כנראה לא מתאים ריטלין.
לילדה שלך זה עשה רע.
אז את לא תתני.

לילדים אחרים זה מתאים
וגם להורים שלהם
אז הם יקחו.

כל אחד שינהג איך שהוא מבין ואיך שמתאים לילד שלו.

אני, למשל, בעד ריטילין, אבל לשני ילדים שלי זה לא התאים (תחשבי שאיריס מנור אמרה לי לא לתת ריטלין.... והיא הכונהנת הגדלה של הריטילין, עד כמה שידוע לי).

כל ילד לגופו, כל משפחה לגופה
כל משפחה והדרך שלה.

לגבי מורות בית הספר:
לא הן אשמות, אלא השיטה.

נסי פעם ללמד כיתה של קרוב ל40 ילדים, שחלק מהם קמים באמצע השיעור (מה שלגיטימי בעיני לילדי הקש"ר, אבל לא סביר בכיתות בגדלים כאלה).
 
צריך לזכור שיש היום גם תרופות נוספות

חוץ מריטלין , להפרעת קשב. רק שהן לא בסל ויקרות מאוד.
לפעמים תרופה אחרת גורמת לגוף תגובות אחרות ושונות לגמרי.
חבל שכל מתנגדי הריטלין לא מפנים את מרצם להכנסת התרופות הללו לסל ו/או להכנסת האבחונים של הפרעת קשב לסל, כדי שאלה שלא יכולים להרשות להם תרופות באלף שח או לאבחן ילד יוכלו לעשות זאת....
 

dina199

New member
במקרה שלנו הפסיאטרטרית הציעה

אז ידענו שהן 'פסיכיאטריות'
.
אף אחד לא הבטיח תוצאות מיידיות , הזהירו שיש תופעות לוואי - פשוט הגענו למצב שבאמת לא הייתה ברירה (בזמן הספציפי ההוא בחיים).
ידוע שתרופות הן סמים . הכל עניין של מינון. גם בסמים משתמשים לפעמים למטרה רפואית . ואפילו לתרופות 'רגילות' אפשר להתמכר - כמו משככי כאבים שהם לגמרי לא 'פסיכיאטריים'.
אז אני לא אוהבת תרופות , זה מוצא אחרון . אבל כשאין ברירה זה אכן מוצא. אני פשוט לא אוהבת כשמתחילים מתרופות (למשל כדי שבמורה תהיה מרוצה)
 
רק לגבי 'המורה המרוצה'.

תנסי לדמיין את המורה המסכנה, שיש לה בכיתה קרוב לארבעים ילדים. מתוכם נניח 4 עם הפרעת קשב וריכוז.

את מנסה ללמד ופתאום ילד אחד נותן כאפה לשני. השני לא שותק, ומחזיר לו. נהיה שם איזה שדה מלחמה קטן.
ילד אחר קם ומסתובב בכיתה כי הוא צריך להתפרק
ילד אחר מוציא כריך, שם את הרגליים שלו על השולחן ומתחיל ללעוס.

בהפסקה הילדים מנסים להתרחק מהם, לא רוצים לשחק איתם, כי לא רוצים לחטוף מהם.
הילדים לא רוצים אותו, אז הוא מנסה להרביץ להם.
כשאת מנסה לדבר איתו כדי לראות מה קורה איתו - הוא מנסה להכות אותך.

נכון שהיה עדיף שיהיה מקום שילד יכול לשבת בו בנחת ולקרוא ספר, אבל אין כזה.

וגם לא בטוח שהוא היה מעוניין.

עכשיו:
אסור לך לגעת בילדים
אסור לך להוציא אותם מהכיתה.

מה את היית עושה במצב כזה?
 

ענתנוי

New member
במקרה הייתי במצב כזה...

לימדתי תקופה מסוימת בחטיבת ביניים, בבי"ס יסודי, כמנחת תכניות לימודים שנמצאת בכיתה עם המורים, בחוגים מסוגים שונים ובפעילויות חינוכיות של פר"ח.

היו לי גם כיתות עם 40 ילדים מתוכם לפחות 5 עם כל ההפרעות האפשריות, עם או בלי תרופות.
ומעולם לא הייתה לי היכולת לשלוט או בכלל לכפות את דעתי או רצוני על אחרים, או לנהל ולארגן משהו או מישהו - אני יכולה רק להרגיש אותם, לרצות את מה שהם רוצים, להיכנס לאווירה שקיימת ביניהם ולשנות אותה - וזה מחולל פלאים.

גיליתי כשאני מדברת בשקט הם משתתקים - ואם אני עצבנית וצועקת הם מתעצבנים וצועקים
למדתי שאם אני מנסה לשלוט בהם - הם מתמרדים ואם אני נותנת להם אחריות ואפשרות לנהל את עצמם - הם מתנהלים.

מורה צריך להיות מודע לעצמו, להשפעה שלו על התלמידים, לאווירה שהוא יוצר, למסרים הלא מודעים שהוא משדר - ולזכור שלמרות כל הלחץ של המפקחים והמנהלים, בסופו של דבר זה רק הוא לבד מול התלמידים - והם רגישים כמו כלבי ציד - מריחים כל חולשה, כל כוונה רעה או סדק בשיריון-

ומצד שני - מורה שבאמת רוצה את טובתם, שמאמין ביכולתם, מטפח את הצורך הטבעי שלהם בלמידה - יזכה לשיתוף פעולה גם בלי אמצעי הענשה.

וזה בדיוק אותו דבר במערכת יחסים שבין הורים לילדים אוטיסטים - לולאות של רגישות הדדית, של השפעה דו-כיוונית, של תנודות במצב הבריאותי והנפשי.
 
עדיין זה מאוד קשה למורה רגילה

לעמוד וללמד חומר משעמם, ולא כל מורה כריזמטית מאוד.
 

dina199

New member
אז אגיד משהו חריף:

אף אחד לא מכריח מורה להיות מורה . יש מספיק מקצועות אחרים.
המורים (שהם בעיקר המורות ) במדינת ישראל יודעים שהם הולכים ללמד בכיתות של 40 תלמידים.
זאת לא סיבה גורפת לתת תרופות לתלמידים שלא יפריעו.
התרופה אמורה להיות בשביל הילד , ולא בשביל המורה.
וחוץ מזה יש גם אפרשות של חינוך מיוחד (הרי לא סתם המציאו את הכיתות האלה).
אם לילד קשה בכיתה של 40 תלמידים מבחינתי (וזו דעתי בלבד, ויש אנשים שקוראים לזה אג'נדה ) אז אם כיתת חינוך מיוחד תמנע ממנו תרופות , זה עדיף.
 
גם אני לא מורה, וזה קל מאוד לתת עצות

אבל יש מורה. זאת העבודה שלה, וקשה לומר לה לפרוש אחרי 20 שנה.

את יודעת כמה הורים לא מוכנים ועומדים על זכותם שהילד שלהם לא ילמד בחינוך המיוחד?

זו זכותם, כמובן, והחוק לצידם.

אבל מי ידאג ל-39 ילדים שהילד הזה מפיל את חיתתו עליהם? אף אחד.
ואומר לך יותר מזה: גם הילד המוכה לא מאושר.
נכון, הוא מכה, הוא חזק. כולם רועדים ממנו. אבל אין לו חבר.

מורה אינה יכולה לתת ריטלין, צריך בשביל זה מרשם. זו לא תרופה שנמכרת בלי מרשם.
היא יכולה לבקש מההורים.

ודרך אגב, לפעמים זה עוזר מאוד והילד נרגע ואז טוב לו וטוב לכיתה.

כי גם הילד שמכה לא מאושר. וגם לו לא טוב.

אבל בגלל שההורים שלו מתנגדים לתרופות ומתנגדים לחינוך מיוחד כי זו בושה - אז בינתיים כיתה שלמה לא לומדת, הילד עצמו אומלל ולא מצליח לשלוט על עצמו.

אבל איזה יופי - המורה אומללה.

כשאומרים המורה אומללה - זה אומר כיתה שלמה, ולצערי לעתים אפילו בית ספר שלם, שלא יכול לפעול בגלל כמה בריונים.

אז אף אחת לא רוצה להיות מורה. ומי מגיע בכל זאת? מעט אנשים אידיאליסטים, חדורי רצון טוב. אנשים שרוצים חופשים רבים, אנשים שלא מצאו משהו יותר טוב ועוד.

וככה נראית מערכת החינוך שלנו.
 

dina199

New member
אני מסכימה שזה מקצוע קשה.

ואני לא נותנת למורה עצות מה לעשות . הרי אמרתי שזו סיבה שאני בעצמי לא מורה.
אבל המצב ל 40 תלמידים בכיתה זה מצב שנוצר ע"י משרד החינוך ולכן הפתרוןם צריך לבוא ממנו.
מתן תרופות לילדים זה לא פתרון למצב של 40 תלמידים בכיתה.
ואולי אם מראש אנשים לא היו הולכים להוראה והיה נוצר מחסור אמיתי במורים, אולי משרד החינוף היה משקיע מחשבה בנושא.
אני מסכימה שהמורים מסכנים , אבל למה דווקא חומרים כימייים בגוף של ילדים זה מצב עדיף ?
 
אולי כי לילד חסרים חומרים כימיים?

אולי חומרים כימיים עוזרים לילד למצות את הפוטנציאל שלו?
 

dina199

New member
רק אם זה עוזר לילד עצמו ,

אם לא מייצר תופעות לוואי וזה אם מוצא אחרון.
הילד זה העיקר ולא שום דבר מסביבו , אפילו לא מורה.
אני גםאמרתי את זה קודם
.

יש עוד דבר שאמרו לי פסיכאטרים בזמנו (כשרמו לי תרופות לילדים) וזה היה גם באינטרנט אבל גם הרבה זמן לא מדברים על זה. יש חשש שתרופות פסיכיאטריות משפיעות על הגדילה . אין לזה הוכחה מחקרית אבל החשש קיים.
 
תמיד יש להורים זכות בחירה.

ובהנחה שלא מדובר על אנשים רשעים, הרי המורים גם דואגים לטובת הכיתה ולטובת הילד.

ילד שמפריע - הוא ילד שרע לו.

הוא מפריע כי רע לו
וכשהוא מפריע עוד יותר רע לו כי הילדים שונאים אותו.

למה לא יוצאים נגד ההורים, שנלחמים להשאיר ילד שרע לו בכיתה רגילה ולא מוכנים להעביר אותו לכיתה קטנה, כי לדעתם זה לא מספיק טוב לילד שלהם?

אז כיתה שלמה סובלת, הילד שלהם סובל, אבל העיקר שהוא לא יעבור לכיתה קטנה ולא יכניס חומרים כימיים לגוף, נכון?

במשוואה הזו יש כמה גורמים
המורה, שצריכה לחשוב לא רק על הילד האחד, אלא על כל הילדים, שחייהם הופכים גיהנום עלי אדמות בגלל ילד אחד אומלל, שמכה את כולם.
הילד, שלא יכול לשבת במקום ומרגיש תסכול. הוא מקבל במבחנים ציונים נמוכים, ומרגיש כשלון.
ההורים, שלא מבינים שלילד יש בעיה ומתעקשים שהוא יישאר בחינוך הרגיל ושבית הספר יתמודד, אבל לא מוכנים גם לתת לילד תרופות כימיות.

ואז מה קורה?

הילד סובל, כל הילדים בכיתה סובלים, המורה סובלת - אבל העיקר שהילד לא יבלע 'חומרים כימיים'
(דרך אגב, מה רע בחומרים כימיים? הגוף שלנו מייצר באופן טבעי דברים דומים).

והעיקר, שההורים לא מטפלים, אלא מפילים על מערכת החינוך את הצורך לטפל בילד, בלי לקבל אחריות על הילד.

ומי לא בסדר? הכי קל לתקוף את המורות (שרוצות שקט תעשייתי, כאילו זה איזה פשע לרצות ללמד בשקט), שחושבות על כלל התלמידים ועל הסבל של התלמיד הזה ספציפית ושל כל הכיתה וכן, גם שלה.
יותר קשה לתקוף את ההורים, שלא מטפלים.

אצל החברה שלי, שלא מוכנה לתת לילדים שלה תרופות, אף אחד לא מתעקש על תרופות, כי הילדים שלה אמנם סובלים מהפרעת קשב וריכוז ,אך לא מפריעים לכיתה.
לפעמים מדברים איתה ומבקשים שתעשה משהו כי הילדים חווים כשלונות ולא מצליחים במבחנים כי יש להם יכולות יותר גבוהות לדעתם, אבל אף אחד לא כופה עליה לתת להם תרופות כי באמת, הילדים שקטים ולא מפריעים, רק כואב הלב שהם לא ממששים את הפוצטנציאל שלהם.
 
למעלה