אני אנסה לתאר את "החוויה ההרמונית" שהזכרתי
ישבנו בחצר, והיה לנו זמן לדבר קצת, אני ועוד איש צוות שעובדים ביחד בכיתה. דיברנו על אחד הילדים ( כבר נער של ממש האמת ), עם התפרצויות רבות, והתקפי זעם וכעס וצעקות מאוד מאוד חזקות וקשים להכלה ( במיוחד לאנשים שלא מכירים אותו ביומיום, שאותם הוא ממש "מפחיד" , אותנו, אלו שעובדים איתו, כבר מצליחים לרוב "להכיל" את ההתפרצויות האלו ). הוא גם אפילפטי, ויש לו התקפים שבהם הוא מתחיל "לפרכס", נותנים לו בתגובה אמפולה או שתיים של "תרופת נגד", ואז הוא "נרדם" לשעה – שעתיים, לפעמים יותר, בהתאם לעוצמת ההתפרצות.
אז דיברנו על הנסיבות שיכולות לגרום לו לאותה התפרצות, וזה באמת מאוד קשה, גם כשעושים התבוננות מעמיקה ( לפעמים השמש, החשיפה לשמש, היא גורם, לפעמים כל שינוי קטן שהוא מאוד מאוד רגיש לו יכול לגרום לכך, לפעמים זה בפתאום ולפעמים זה בא בהדרגה, ממש כמו אפצ'י שמגיע אחרי תנועות הפה שנפתח ואז התעטשות , ויש עוד לא מעט נסיבות אפשריות שדיברנו עליהן ).
אחר כך דיברנו על משהו מאוד מעניין – על הנסיבות בהם זה לא קורה, בהם אנחנו יכולים להיות בטוחים ( או כמעט בטוחים ) שהוא לא יכול לקבל התקף, והגענו לדבר מאוד ספציפי ומסויים – בארועים חברתיים של מסיבות ( חגים למשל ), ריקודים, מוזיקה וכדומה. זה נשמע קצת "מוזר" אולי כי הוא גם מאוד רגיש לרעש, ולהמוניות של אנשים, בייחוד כאלו שלא מכיר, כך שזה נראה קצת לא מסתדר... אז אמרנו שנמשיך לדבר על זה, כי הגיע זמן ל... שיעור מוזיקה.
לא יודע להגיד למה זה קרה דווקא באותו הזמן ולא לפני כן, יש דברים שחשוב לא לחשוב עליהם ולנתח אותם יותר מדיי, פשוט לקבל אותם כפי שהם, ולכן רק אתאר את מה שקרה ואת תחושותיי בעקבות זאת. זה שיעור שבדרך כלל מוציא את המיטב מהילדים, אבל הפעם היה משהו שונה... דווקא אצל המבוגרים, אנשי הצוות. הילדים היו כפי שתמיד היו, אבל משהו "בנו" לא אמר להם באותו הרגע "איך להיות?", הכללים הנהוגים בשיעור נדחקו ( משום מה ) הצידה, וכמו היו לא קיימים באותם רגעים. המורה התחילה לנגן, כל ילד קיבל "כלי נגינה", או , ואולי זה החשוב, היה עם מה שעלה לו באותם רגעים.
ילד אחד הלך לפסנתר והתחיל לנגן, ילד אחר קפץ עם מחיאות כפיים, אחר ניפנף במקל שהיה שם ( ובדרך כלל משמש לנגינה, מקל במקל ), ילד אחר עמד מאחוריי "עמדת התופים" ושם מדיי פעם תופף, ואותו ילד, אותו נער שכתבתי עליו מקודם, עמד, עמד עם חיוך, חיוך של רוגע ושמחה ואפילו התרגשות. כולם האמת היו עם "אותו חיוך". אנחנו פשוט לא עצרנו את זה, כפי שהיינו "רגילים", לא אמרנו ש"צריך לשבת", ו"ככה צריך לנגן ולא אחרת" ו"תקשיב ותסתכל על מה שאתה עושה" וכדומה... ( ויש כידוע הרבה "וכדומה", כי יש הרבה כללים ונורמות שרוצים להשליט על הילדים / נערים ).
משהו השתחרר שם, היה משהו מאוד מיוחד ב"אוויר", וזאת החוויה שישר נקלטה אצלי...כי פתאום, לא פתאום אולי, אבל זה באמת היה מפתיע משהו ( ואם יש דבר שיכול להפתיע אותי היום זה בדיוק זה – שאנשים אחרים, וגם אני, יכולים, ולו לכמה רגעים, לשחרר את הצורך בשליטה, באכיפת כללים ונורמות, ופשוט להיות, פשוט להיות, לא יותר לא פחות... הנה יצא לי חרוז, אולי "אהפוך" את זה לשיר שאכתוב ), ואני חשתי את זה כהרמוניה שנוצרה מתוך ההקשבה שהייתה, הקשבה אמיתית, אני חושב.
כל ילד היה "בעולם שלו", אבל נוצר שם גם משהו של "כולנו ביחד", ואולי זה יותר מהכל מתאר את כמיהת הנפש שלי לקהילה, כפי שכתבתי עליה בהודעה הראשונה כאן... באותו הרגע הרגשתי את יצירת "הכאוס מהסדר" או "הסדר מהכאוס" ( קשה לפעמים להגיד מה ממה, אבל זה גם פחות משנה, נראה לי ), והאמת הייתה לי צמרמורת של ממש. ממש חשתי את "גודלו של הרגע", ונכון אחרי כמה דקות, אולי 15, אולי 20, שזה נמשך, ה"צורך בשליטה" חזר ושב.
שכחתי לציין, לגביי אותו נער שדיברנו עליו – שבאותו הבוקר הוא הראה "סימנים" ברורים של "התפרצות קרובה", עניין של אולי דקות אולי שעות, ובחכמה של דיעבד הוא קיבל אותה אחרי כמה ימים, דבר שישר קושר אצלי ישירות, או בעקיפין, עם אותה "חוויה הרמונית", ואני עדיין לא בטוח אם זה ככה ולא אחרת, ואני מרגיש לפעמים שזה דווקא לא טוב "למשוך" את ההתפרצויות, לנסות לעכב אותם מה שנקרא ( כי אז לפעמים זה יוצא בעוצמה גבוהה יותר, מלבד זאת שעצם ההתפרצות וההתקף הוא איזשהו "צורך" של הגוף-נפש להתמודד עם ה"הצפה החושית", בדרך שאני עדיין לא לגמרי מבין אותה ).
בכל מקרה, ומעבר לכך, זה אושש אצלי מחשבה מאוד חזקה שכבר הייתה קיימת בתוכי זמן מה – שכל מה שקרוי "בעיות התנהגות" הם לא באמת בעיות, ואם כן אז הם יותר "בעיות" שלנו, המבוגרים שמסביב, ולא של הילדים עצמם. אני רק אסייג זאת בכך שזאת הייתה החוויה והתובנה האישית שלי, מנקודת המבט האישית שלי, ולכן אני לא אומר דברים מוחלטים שאין לי ספקות ולבטים לגביהם ( באשר לאנשים אחרים, למשל ). אני לא הורה לילדים אלו, ואני לא להכניס את עצמי ל"חוויה הפנימית" של "להיות הורה" שלהם, ולכן כתבתיאת מה שכתבתי רק מנקודת מבטי, ותו לא.
היה קשה לי "לחזור לסדר היום" לאחר מכן ( לאחרים זה היה קל יותר, אולי משום שלא הרגישו את מה שאני חשתי באותם רגעים ), לקח לי זמן "לעכל, אבל לאחר זמן מסויים השכל נכנס, והבין את החוויה הזו כמשהו "עתידי", משהו של "העתיד", של סוג של אידיאל לשאוף אליו, שהרגעים האלו ילכו ויגברו, ולא רק במוזיקה אלא בכלל בחיים, כי המוזיקה היא רק "משל", ובמקרה זה "משל לחיים"... לקסם שיש בהם, אם רק נצליח להשתחרר מכל "המגבלות" שלנו, שלנו, לא של הילדים, מגבלות של צורך בשליטה, באכיפת כללים ובעיקר בשאיפה "לנרמל" ו"להיות כמו כולם"...
ההרמוניה הזו, לפחות לפי הבנתי, יכולה להיווצר רק בעת השחרור והויתור הפנימי הזה, שכל אחד צריך לעשות או לא לעשות עם עצמו. החוויה הזו פשוט הבהירה לי יותר מכל לאיזה כיוון, איזו בחירה, יותר מתאימה לי, למי שאני, למי שאני באמת, ובגלל זה הייתה כל כך משמעותית בשבילי, כמו משלימה את "הארוע הקשה" שעברתי כמה שבועות לפני כן, וכמו יוצרת לי תמונה הרבה יותר בהירה של מי שהייתי רוצה להיות, מעבר לכל המילים הכתובות או הנאמרות...
