פתאום , באמצע החיים...

[אמא לנער אוטיסט1]

היא נועדה להצחיק אותך. אתה מכיר את הספר הזה?

 

[ניאו30]

לא. באיזה ספר מדובר ?

 

[ימימה]

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

שורה קלאסית מתוך הספר...
http://he.wikipedia.org/wiki/מדריך_הטרמפיסט_לגלקסיה_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)

 

[ניאו30]

אה, תודה

 

[אמא לנער אוטיסט1]

הרביעי בסדרה הדגולה מאת דאגלס אדמס.

 

[מלאת תקוות]

אבל לא ענית לו על השאלה של הודעות שורה אחת

 

[אמא לנער אוטיסט1]

היה שלום ו

על הדגים (הסרטונים)...

 

[schlomitsmile]

זה יכול להיות, זה קורה הרבה

בעבר לא היתה מודעות לקיומו של מה שמוגדר "תפקוד גבוה"
לכן הרבה א"סים לא אובחנו.
יש לא מעט מבוגרים שמאובחנים לראשונה בבגרותם.
בעלי למשל אובחן בגיל 40.

כיון שבבני-אדם עסקינן, בריות מורכבות שכאלה,
הגבול בין א"ס לא"א לא תמיד ברור וחד משמעי,
במיוחד עם יש נסיבות חיים שכאילו "דחפו" את הבנאדם
לכיוון הא"סי, כמו שתיארת.
אז איך מבחינים?
ראשית, נשאלת השאלה- האם זה חשוב להבחין?
אולי מספיק לדעת שאני שייך למה שמכונה
המגוון הנוירולוגי (כל מי שאינו נ"ט)?
אם זה כן חשוב, נראה לי שיש שתי דרכים:
א)להעזר באיש מקצוע מיומן.
זה מה שבעלי עשה.
בינו לבינו היה לו בעצם ברור שהוא א"ס,
אבל הוא רצה לקבל אישור מבנאדם אוביקטיבי ומנוסה.

ב)לי יש קריטריון לא מקצועי, לא מדעי, אבל בשבילי הוא עובד

אני א"אית שקרובה יותר לקצה הקרוב לא"סים מאשר לקצה הקרוב לנ"טים.
יש קטעים בהם נראה כאילו אני יותר א"סית מבעלי:
למשל הוא מצטיין ממני בשיחות טלפון וגם בשיחות חולין.
לו יש פייסבוק, אני חוטפת סחרחורת כשאני רואה עמוד פייסבוק,
מציף לי מדיי.
ועוד...

ובכ"ז, הוא א"ס ואני א"א.
ההבדל המרכזי בעיניי הוא מה שאני קוראת לו "סובלנות כביש"-
יש כבישים שאין להם שוליים או גדר הפרדה,
כל מכשול או טעות של נהג תגמר באסון.
אלה כבישים עם סובלנות כביש נמוכה.
כשיש כלמיני אמצעים כגון שוליים רחבים,
יש סובלנות כביש גבוהה יותר
ואז גם אם יש שלולית שמן על הכביש או משהו כזה,
אפשר איכשהו לצאת מזה בשלום.
כמו שאני רואה את זה, א"סים הם כמו סחלבים,
או כמו כבישים עם מעט סובלנות כביש.
הם רגישים ופגיעים מאד מאד.
דוגמא קטנה:
פעם המנהלת במקום העבודה של בעלי צעקה על אחד העובדים
בפני כולם, על לא עוול בכפו.
לבעלי אין קשר לאותו עובד, אבל זה היה כ"כ נורא עבורו,
שהוא נאלץ לצאת משם ולהקיא בשירותים.
אילו אני הייתי שם, הבטן היתה בודאי מתכווצת לי,
אבל לא הייתי מגיעה להקאה ממש.

 

[Astroo]

לא ברור לי איך מה שתיארת הוא סימן של אוטיזם

בעלך חטף התקף חרדה והקיא. זה קורה לנ"טים רבים.

 

[schlomitsmile]

א)זה לא התקף חרדה ב)לכמה נ"טים שאתה מכיר יש תגובה חזקה כ"כ,
למשהו מסוג זה?
לכמה נ"טים יש הפרדה דקיקה כ"כ בין גוף לנפש?
כמה נ"טים רגישים כ"כ לאנרגיות שליליות שמוטחות באדם זר?

כתבתי שזה לא משהו מקצועי או מדעי,
ברור לי שזה לא מקובל על הרבה אנשים וגם עליך
(כי זה לא משהו מקצועי/מדעי)

אין לי כוונה לנסות לשכנע

 

[schlomitsmile]

וזו היתה רק דוגמא למשהו רחב יותר

 

[Astroo]

יש פה פורום שלם של נ"טים כאלה

http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?forumid=968

 

[schlomitsmile]

ממש לא מדובר בחרדה וכאמור, אני יודעת שיש הרבה אנשים , אתה אחד מהם,
שמה שאין לו חותמת מקצועית, לא נתפס ולא קביל מבחינתם.
זה בסדר

 

[arana1]

זה הכי סממן של אוטיזם

מעניין איך גם לי עלה לא מזמן בדיוק הדימוי הזה
ביום שקיבלנו סוף סוף את האוטו ניסינו להגיע למקום מסויים
ואנחנו גרים בעיר יחסית מאוד סבוכה
ואחרי שטעות אחת בפניה הכריחה אותנו לחזור כמעט את כל הדרך, המאוד ארוכה חזרה, אמרתי לחברתי שנהגה, שמערכת התחבורה בחלק הזה של העיר היא מאוד אספית, מאוד לא סלחנית לטעות הכי קטנה

ההבדל הוא שאני חושב שמבחינות אחרות אספים יכולים להיות גם הכי סלחניים
אלא שהם מאוד גמישים במקומות שבהם נ"ט הם הכי נוקשים ולהפך
ולכן ממש כדאי לנסות לברר את המקומות האלה ולמה
כי חלק גדול מאוד מחוסר הסלחנות והנוקשות לכאורה של האספים נובעת דווקא מגמישות ופתיחות גדולה מאוד ( הרי אנשים יודעים להבחין בחוסר המסננים אצל אוטיסטים)
ולכן גם כאן הכל תלוי רק בנקודת היחוס
ודווקא כשמבינים את זה אפשר לראות את הזהות מעבר למבט היחסי

 

[schlomitsmile]

לא התכוונתי לנוקשות אלא לבנאדם בלי עור או כמו סחלב שכל שינוי של חצי מעלה בטמפ' משפיע עליו דרמטית.
אפשר לפרש את זה כנוקשות- שהוא חייב בדיוק טמפ' מסויימת,
אבל בעיניי זה יותר רגישות קיצונית.

 

[אמא לנער אוטיסט1]

לפי הכותרת חשבתי שאת מדברת על הסרטונים...

 

[schlomitsmile]

התייחסתי לשאלה ששאל בתחילת דבריו

 

[אמא לנער אוטיסט1]

אני פשוט מתגעגעת לתמונות ולשירים שאת מצרפת

 

[schlomitsmile]

 

[ניאו30]

חיכיתי לך שלומית

תמיד מאוד אוהב לשמוע את תפיסתך את הדברים

גם אני שאלתי את עצמי – האם זה באמת כזה חשוב לי ? התשובה שלי כרגע היא שלא, זה לא כזה חשוב לי ( מבחינת הצורך באבחון נגיד ), אבל מצד שני, זה גם יכול "להסביר" לי הרבה דברים בחיים שלי, לעשות סדר בכאוס הכללי. טוב, היום אני כבר בכלל לא רואה את החיים שלי ככאוס, אלא כסדר כאוטי או כאוס מסודר, כלומר שמעבר להכל יש הגיון, לא הגיון שאני תמיד יכול להבין או להתחבר אליו, אבל אולי ניתן לקרוא לו "הגיון אלוהי".

הנה, כך למשל, עובדת היותי עובד עם ילדים אוטיסטים... כאילו סוגרת לי מעגל... נכון שלא בדיוק, אבל בערך, אולי... אני הייתי ב"עולם הדממה" הזה, העולם הלא מובן הזה, ולא יכולתי לתקשר עם העולם, להביא את הקול שלי לעולם, והנה עכשיו הצלחתי בדרך-לא-דרך לצאת מהעולם הזה, לא מהאוטיזם, אלא מעולם הדממה שלי, להתחיל לתקשר עם העולם ( והדגש הוא על "להתחיל", משום שגם עכשיו אני נתקל בהמון תחושות של "חוסר הבנה", שלי את אחרים ושאחרים אותי ), ואז כשאני פוגש את הילדים האוטיסטים אני בעצם פוגש את … עצמי... את מי שהייתי בעבר, את הילד שבי, אולי, במידה חלקית ומסויימת...ודווקא אני, שקולט את הדברים שאנשים אחרים לא יכולים לקלוט, אולי, יכול להכיל אותם בצורה רחבה יותר, להבין אותם יותר אולי, להתחבר לעולמם הפנימי יותר אולי, "לראות" אותם יותר מאנשים אחרים, אני חושב...אם זה לא סדר כאוטי אני לא יודע מה זה כן...

ולגביי ההבדל שקראת לו "סובלנות בכביש"

- אני חושב שגם זה לא חד משמעי אצלי. במבט ראשון, נראה שאני יותר מ"מכווצי הבטן" מאשר "המקיאים", אבל במבט שני ( ושלישי ), דווקא האירוע האחרון שקרה לי בבית הספר הראה לי שאני כבר לא "שם", במקום שיכול ל"ספוג" שוב ושוב מבלי "להקיא”, ואני אולי לא מדבר על ה"הקאה" הפיזית, אלא בעיקר על תחושת "ההקאה" אבל עצם זה שכבר הרגשתי שלא יכולתי להבליג יותר... אומר לי שמשהו השתנה בתוכי מבחינת הקשר גוף – נפש... הרגשתי את זה כל כך חזק בתוכי, שכבר לא יכול להכיל יותר, ואז התפרצתי, משהו שם "התפוצץ", ואני חושב שזה קשור בדיוק ליכולת שלי להיות "סובלני בכביש" , כלומר היכולת שלי להמשיך כאילו דבר לא קרה. הגוף, והנפש שלי, אולי שניהם ביחד, אולי גם הרוח שלי, פשוט לא נתנו לי להמשיך... ואז הרגשתי ש"משהו" משתנה, משהו השתנה... אני עוד לא בטוח מה, כי זה עדיין מאוד טרי, אבל אני די בטוח , טוב אולי לא כזה בטוח... שאולי מדובר באיזה סוג של "מעבר"... אולי, כשאני חושב על זה, האירוע הזה מסמל שינוי תודעתי – מא"א לא"ס... לא יודע, יש לי הרבה "אולי" במחשבות שלי כי באמת לא בטוח בהם, וגם צריך לפעמים לתת לזמן לעשות את שלו... כלומר, להביא את התובנות על האירוע עצמו, אבל ממרחק של זמן ומקום.

בקיצור , שלומית יקרה, את כבר בטח מכירה אותי שאני לא בן אדם של תשובות אלא של שאלות... אז שאלות היו גם ישנן, קיימות בתוכי, הרבה, אבל אולי באמת צריך לתת לאותן שאלות ומחשבות להיות, פשוט להיות... ולראות מה יעלה בעתיד...

ואם להוסיף על כך, עברתי לפני כשבועיים חווייה נוספת בבית הספר, יותר מהכיוון ההפוך אולי, או המשלים, של החוויה הקודמת, הקשה והכואבת כל כך. זו הייתה חוויה של הרמוניה מדהימה... אולי אכתוב עליה בהזדמנות שתהיה לי כי הרגשתי את משמעותה בשבילי כבר כשהתרחשה ( כמו האירוע הקשה, דרך אגב, גם אותו תפסתי כמכונן בחיי כבר כשהתרחש ). 2 החוויות האלו, בצירוף עוד כמה לאחרונה, הראו לי שחציתי איזה "סף" מסויים... שוב, לא בטוח, אולי, אבל זאת ההרגשה והחוויה שמנגנת בתוך הלב שלי כרגע, ואולי מה שכתבתי אומר לי שקצת קשה לי להכיל אותה, שאני לא בטוח, או קשה לי להתמודד איתה, עם מה שקורה לי בפנים, ובחוץ, כי זה אולי גם יוצא בתור אותו "קיר" שאני נתקל בו היום, פה ושם, בהרבה מקומות, גם ממשיים, וגם במרחב הוירטואלי.