פתאום , באמצע החיים...
רציתי לשאול משהו שיכול להראות אולי מוזר – האם יכול להיות שבן אדם ( במקרה זה אני ) יגלה על עצמו שהוא אוטיסט ( "בתפקוד גבוה" כמובן, אבל עם קשיים עצומים וכאבים שלפעמים נראים חזקים מנשוא ), בלי שאובחן, בלי שזה התגלה בעבר, בתור ילד נגיד ? אני מתכוון אולי למה שנקרא אספרגר או איך שלא נקרא לזה – יכולות תקינות ( ומעלה ) מבחינה קוגנטיבית וכו', אבל המון קשיי תקשורת, קשיים חברתיים, קשיי "הסתגלות והשתלבות", וחוסר הבנה לעיתים קרובות של מצבים חברתיים שונים ( ומשונים ).
אני אנסה לקחת את זה גם לשאלה אחרת – אני לא בטוח שאני צודק, אבל יש איזו הנחה ( ? ) שאוטיזם הוא דבר מולד, כלומר חלק מהמבנה הפנימי – אישיותי שהאדם בא איתו לעולם. אני די מזדהה ומקבל ומאמין בדיעה הזו, מאוד מתחבר אליה, גם מהחוויה שלי את עצמי ( בהנחה ש... ), אלא שאצלי היו דברים שגרמו לי לחשוב על הגורם הסביבתי כדבר שהיו לו השלכות "משנות אופי" בשבילי. אני מדבר על סוג של הזנחה והתעללות בילדות ( 2 ההורים שלי מאובחנים עם "מחלות נפש" ככה שלא מדובר על אצבע מאשימה כלפיהם, אלא פשוט מציאות שהייתי צריך לעבור אותה ).
בעקבות כל האירועים שעברתי בילדות, התפתחה אצלי מה שאנשי המקצוע קוראים "הדחקה פוסט-טראומטית" ( PSTD ), אבל איך זה בא לביטוי זה בסגירות לעולם, נסגרתי, נאטמתי לעולם, לא יצרתי קשרים חברתיים ( המקובלים, במיוחד בתקופת גיל ההתבגרות ולאחר מכן ), והייתי סגור בתוך עולם הדממה של עצמי, בתוך הבועה של הוויתי. ואז, בתהליך של כ-10 שנים בערך, שעדיין נמשך, התחלתי לצאת לעולם, לחיים, אלא שאם בהתחלה גיליתי את שמחת החיים שבי, הכי טהורה ואמיתית שניתן לדמיין, הרי שלאט לאט התחלתי להתקל גם באותם "קירות".
אני קורא כאן, ואני מוצא עצמי שוב ושוב מזדהה ( מאוד! ) עם החוויות הפנימיות שאותם כותבים האוטיסטים הבוגרים שכאן, וגם עם אלו שבאמצע, אנשי האמצע. זה שאני "אדם אמצע" זה בטוח, וגם שם עם נטייה אסי"ת ברורה זה בטוח ( מבחינתי, לא צריך אבחון לשם כך, שבעצם לא קיים ), אבל עלתה בי לאחרונה שאלה – האם לא "יותר מכך" ? כלומר, האם מעבר לקווים האוטיסטים הברורים שיש בי ( ויש גם מאפיינים גופניים מסויימים, “תיקים”, ועוד כל מיני “סימפטומים”, אולי בצורה מצומצמת יותר ), יכול להיות שאני בעצם אוטיסט גם בזהות הפנימית שלי ? האם יכול להיות שאוטיזם הוא לא רק תורשתי אלא גם סביבתי, כלומר יכול להגרם גם מטראומת ילדות ? כמו, למשל, שפגיעה מוחית יכולה להיות גם מגורם גנטי – תורשתי, אבל גם מתאונת דרכים. ההשוואה אולי יכולה לקומם, אבל היא גם יכולה לעזור להבין למה כוונתי.
אולי זו בעצם שאלה בשבילי של סיבה ותוצאה – האם הקווים האוטיסטים “יושבים" על הטראומה או הטראומה “יושבת" על הקווים האוטיסטים ? ואולי זה שילוב כמו תמיד, ואני לא בטוח שיש כאן אנשים שיכולים לענות על השאלות האלו, אבל אולי כן יכולים להביא מחוכמתם הפנימית, ולכן חשבתי לשתף...
רוצה לספר ולשאול עוד דבר אחד – לאחרונה התעורר בי צורך מאוד חזק, זה צורך ממש קיומי בשבילי, שתמיד היה בתוכי האמת – הצורך להרגיש את ה"ביחד", צורך להשתלב במשהו שהוא "גדול" יותר מ"רק אני", ובדיוק ממש לאחרונה עלה אצלי הרעיון של קומונה קהילתית, קיבוץ עירוני או איך שלא קוראים לכל מה שקרוי "יצירת חברה אחרת" – שוויונית יותר, הדדית יותר, משתפת יותר וכדומה ( וללא היררכיה ו"שליטה", על כל גווניה ). יש אצלי בחיים שלא אחת העולם כאילו "עונה" לי את תשובותיו, וכך הוא זימן לי הזמנה (דרך אנשים שהכרתי בפייסבוק ) למין קומונה קטנה, אמיתית, מציאותית, וזה פשוט כל כך קסם לי הרעיון ( ברעיון הספציפי יש כל מיני "קוצים" שצריך לחשוב עליהם, אבל אני שאלתי יותר לגביי הרעיון הכללי, בתאוריה ולפחות באידיאל של הרעיון ).
זה "יושב" אצלי גם מאוד חזק על כך שנולדתי וגדלתי, וחייתי חלק נכבד מחיי בקיבוץ ( טראומה בפניי עצמה, אבל ההזדהות עם הערכים, הישנים, של הקיבוץ כנראה חילחלה מאוד עמוק, או שתמיד הייתה שם וזו הסיבה שנולדתי לתוך מסגרת כזו ), ואז עלתה לי השאלה שאולי באמת סביבה כזו יכולה מאוד להתאים לאנשים ש"קשה להם להשתלב" בחברה, שנמאס להם מה"נורמות" המקובלות, מה"כללים", ומהרצון להיות "כמו כולם", שפשוט נמאס מהם...השאלה שרציתי לשאול בעניין – האם למישהו /י כאן יש נסיון בעניין שיכול להאיר את העניין באור החוויה האישית שלו, והאם זה באמת משהו שיכול להתאים לאנשים "כמונו" ? ( כמובן שזה מאוד אישי וייחודי, ותלוי בדברים נוספים, ובכל זאת, זה מעניין לשמוע גם מאחרים... )
אני אוהב לחבר מחשבות לשירים או סרטים, ולכן מצרף כאן 2 שירים שאני שומע הרבה לאחרונה – שיר ראשון ושיר שני – וכן סרטון מעורר השראה בשבילי - מתוך הזדהות עם התחושות הנאמרות שם...שגם הוביל אותי לאותו חיפוש אחרי "משהו אחר", מבחינה חברתית – אנושית טהורה.
רציתי לשאול משהו שיכול להראות אולי מוזר – האם יכול להיות שבן אדם ( במקרה זה אני ) יגלה על עצמו שהוא אוטיסט ( "בתפקוד גבוה" כמובן, אבל עם קשיים עצומים וכאבים שלפעמים נראים חזקים מנשוא ), בלי שאובחן, בלי שזה התגלה בעבר, בתור ילד נגיד ? אני מתכוון אולי למה שנקרא אספרגר או איך שלא נקרא לזה – יכולות תקינות ( ומעלה ) מבחינה קוגנטיבית וכו', אבל המון קשיי תקשורת, קשיים חברתיים, קשיי "הסתגלות והשתלבות", וחוסר הבנה לעיתים קרובות של מצבים חברתיים שונים ( ומשונים ).
אני אנסה לקחת את זה גם לשאלה אחרת – אני לא בטוח שאני צודק, אבל יש איזו הנחה ( ? ) שאוטיזם הוא דבר מולד, כלומר חלק מהמבנה הפנימי – אישיותי שהאדם בא איתו לעולם. אני די מזדהה ומקבל ומאמין בדיעה הזו, מאוד מתחבר אליה, גם מהחוויה שלי את עצמי ( בהנחה ש... ), אלא שאצלי היו דברים שגרמו לי לחשוב על הגורם הסביבתי כדבר שהיו לו השלכות "משנות אופי" בשבילי. אני מדבר על סוג של הזנחה והתעללות בילדות ( 2 ההורים שלי מאובחנים עם "מחלות נפש" ככה שלא מדובר על אצבע מאשימה כלפיהם, אלא פשוט מציאות שהייתי צריך לעבור אותה ).
בעקבות כל האירועים שעברתי בילדות, התפתחה אצלי מה שאנשי המקצוע קוראים "הדחקה פוסט-טראומטית" ( PSTD ), אבל איך זה בא לביטוי זה בסגירות לעולם, נסגרתי, נאטמתי לעולם, לא יצרתי קשרים חברתיים ( המקובלים, במיוחד בתקופת גיל ההתבגרות ולאחר מכן ), והייתי סגור בתוך עולם הדממה של עצמי, בתוך הבועה של הוויתי. ואז, בתהליך של כ-10 שנים בערך, שעדיין נמשך, התחלתי לצאת לעולם, לחיים, אלא שאם בהתחלה גיליתי את שמחת החיים שבי, הכי טהורה ואמיתית שניתן לדמיין, הרי שלאט לאט התחלתי להתקל גם באותם "קירות".
אני קורא כאן, ואני מוצא עצמי שוב ושוב מזדהה ( מאוד! ) עם החוויות הפנימיות שאותם כותבים האוטיסטים הבוגרים שכאן, וגם עם אלו שבאמצע, אנשי האמצע. זה שאני "אדם אמצע" זה בטוח, וגם שם עם נטייה אסי"ת ברורה זה בטוח ( מבחינתי, לא צריך אבחון לשם כך, שבעצם לא קיים ), אבל עלתה בי לאחרונה שאלה – האם לא "יותר מכך" ? כלומר, האם מעבר לקווים האוטיסטים הברורים שיש בי ( ויש גם מאפיינים גופניים מסויימים, “תיקים”, ועוד כל מיני “סימפטומים”, אולי בצורה מצומצמת יותר ), יכול להיות שאני בעצם אוטיסט גם בזהות הפנימית שלי ? האם יכול להיות שאוטיזם הוא לא רק תורשתי אלא גם סביבתי, כלומר יכול להגרם גם מטראומת ילדות ? כמו, למשל, שפגיעה מוחית יכולה להיות גם מגורם גנטי – תורשתי, אבל גם מתאונת דרכים. ההשוואה אולי יכולה לקומם, אבל היא גם יכולה לעזור להבין למה כוונתי.
אולי זו בעצם שאלה בשבילי של סיבה ותוצאה – האם הקווים האוטיסטים “יושבים" על הטראומה או הטראומה “יושבת" על הקווים האוטיסטים ? ואולי זה שילוב כמו תמיד, ואני לא בטוח שיש כאן אנשים שיכולים לענות על השאלות האלו, אבל אולי כן יכולים להביא מחוכמתם הפנימית, ולכן חשבתי לשתף...
רוצה לספר ולשאול עוד דבר אחד – לאחרונה התעורר בי צורך מאוד חזק, זה צורך ממש קיומי בשבילי, שתמיד היה בתוכי האמת – הצורך להרגיש את ה"ביחד", צורך להשתלב במשהו שהוא "גדול" יותר מ"רק אני", ובדיוק ממש לאחרונה עלה אצלי הרעיון של קומונה קהילתית, קיבוץ עירוני או איך שלא קוראים לכל מה שקרוי "יצירת חברה אחרת" – שוויונית יותר, הדדית יותר, משתפת יותר וכדומה ( וללא היררכיה ו"שליטה", על כל גווניה ). יש אצלי בחיים שלא אחת העולם כאילו "עונה" לי את תשובותיו, וכך הוא זימן לי הזמנה (דרך אנשים שהכרתי בפייסבוק ) למין קומונה קטנה, אמיתית, מציאותית, וזה פשוט כל כך קסם לי הרעיון ( ברעיון הספציפי יש כל מיני "קוצים" שצריך לחשוב עליהם, אבל אני שאלתי יותר לגביי הרעיון הכללי, בתאוריה ולפחות באידיאל של הרעיון ).
זה "יושב" אצלי גם מאוד חזק על כך שנולדתי וגדלתי, וחייתי חלק נכבד מחיי בקיבוץ ( טראומה בפניי עצמה, אבל ההזדהות עם הערכים, הישנים, של הקיבוץ כנראה חילחלה מאוד עמוק, או שתמיד הייתה שם וזו הסיבה שנולדתי לתוך מסגרת כזו ), ואז עלתה לי השאלה שאולי באמת סביבה כזו יכולה מאוד להתאים לאנשים ש"קשה להם להשתלב" בחברה, שנמאס להם מה"נורמות" המקובלות, מה"כללים", ומהרצון להיות "כמו כולם", שפשוט נמאס מהם...השאלה שרציתי לשאול בעניין – האם למישהו /י כאן יש נסיון בעניין שיכול להאיר את העניין באור החוויה האישית שלו, והאם זה באמת משהו שיכול להתאים לאנשים "כמונו" ? ( כמובן שזה מאוד אישי וייחודי, ותלוי בדברים נוספים, ובכל זאת, זה מעניין לשמוע גם מאחרים... )
אני אוהב לחבר מחשבות לשירים או סרטים, ולכן מצרף כאן 2 שירים שאני שומע הרבה לאחרונה – שיר ראשון ושיר שני – וכן סרטון מעורר השראה בשבילי - מתוך הזדהות עם התחושות הנאמרות שם...שגם הוביל אותי לאותו חיפוש אחרי "משהו אחר", מבחינה חברתית – אנושית טהורה.
