אוקיי...זה מוביל אותי למחשבה
מלבד העניין של השאול (שאכן זכור לי שהאנשים שמאחורי הקלעים התיחסו למקום הזה כאל מקום שכזה, שמו דגש חזק על המראה הויזואלי של המקום, שיהיה קודר כמה שיותר), אם נתמקד בדמותו של טיאלק... טיאלק באמת היה צריך ללכת עד הסוף על מנת ללמוד מהיכן מגיע כוחו האמיתי. בתחילת הפרק, לאחר שהוא נפצע, הוא פיקפק ביכולות שלו והאמין באמת ובתמים שהוא כבר לא אותו אדם שהוא היה קודם. הוא לא ראה את עצמו כלוחם יותר, והאמין שהיה טוב יותר לחבריו אילו הוא לא היה חלק מהצוות יותר. הצורך להציל את בנו ומורו הביאו אותו אל אותו כוכב, אולם הוא עדיין התקשה למצוא את הכוח האמיתי שלו וכמעט ונהרג. לבסוף הוא הצליח למצוא את כוחו האמיתי - כאשר הוא ביקש להציל את חיי בנו ע"י הקרבת חייו שלו, הוא גילה את הכוח אשר טמון באהבה למשפחתו וחבריו. כאשר הוא היה מוכן לעמוד על שלו ולהלחם בג'אפה המנהיג, הוא הוא הבין שהכוח האמיתי שלו לא קשור להאם יש בתוכו זחל של גאולד או לא, שהכוח האמיתי שלו בא ממוחו ומליבו. וכן, הוא לא יכל היה לעשות את זה מבלי ללכת בדרך השאול שהוא הלך בה, מבלי לעמוד על קצה הצוק ולהביט למטה אל תוך התהום. בכל הקשור לדניאל זה יותר מעורפל. גם דניאל עבר מסע בפרק הזה, לא פחות חשוב מזה אשר עבר טיאלק. אבל מסעו של דניאל רק התחיל, וכל מי שראה את העונה השמינית יודע על מה אני מדברת. דניאל יצטרך עוד להתמודד עם ההשלכות של הההתעלות והחזרה לדמותו האנושית. בשביל דניאל זאת הייתה רק התחנה הראשונה במסעו, ולכן הפרק לא סבב סביבו אלא סביב טיאלק. דניאל עוד יקבל את הפרקים שלו. בסופו של הפרק דניאל הבין כי עליו להסתכל קדימה ולא אחורה. כי עליו להפסיק לתהות מה בדיוק קרה ולמה, ולהבין שהוא עכשיו כאן ושהוא יכול לעשות טוב. אני חושבת שהמשפט האחרון שהוא אמר (אותו משפט שחקרנו בשרשור הקודם, על כך שעכשיו זו הפעם הראשונה שהוא מרגיש שייך) הוא אחד המשפטים החשובים ביותר בהסטוריה של הדמות. אילו רק הייתי יכולה לשאול את הכותבים מה עבר להם בראש כאשר הם כתבו את זה