אני חושב על זה בצורה קצת אחרת
תאר לעצמך ילדות בקרית שמונה שיום קיץ אחד נופלות על השכונה שלהן עשרות קטיושות. הן נאלצות לחיות במקלט, מפוחדות, לא יודעות מתי יפול עליהן טיל. הזמנה שלי ילדות כאלה לבסיס צבאי ו"השתתפותן" בכתיבת איחולים על הפגזים יכולה לגרום להן לתחושה כאילו הן לוקחות יזמה ונלחמות באוייב המפחיד. מקרבנות סבילים הן הופכות בעיני עצמן לחלק מהמערך הלוחם. בקשר לחיילים, כולנו רוצים להאמין שהחיילים שלנו רגישים ומצטערים לפני כל פגז על אנשי החיזבאללה (ובודאי על האזרחים) שיפגעו. בפועל כדי להלחם צריך ניתוק רגשי, אי אפשר לחשוב על משפחתו של לוחם החיזבאללה שמולך מכיון שאחרת לא תצליח לבצע את תפקידך.