פרוג מוקפץ

[הניבלונגים]

פרוג מוקפץ

ההצבעה לעשרת אלבומי הפרוג הגדולים, עדיין בעיצומה, אני מקפיץ את שרשור ההצבעה לראש הדף, וקורא לכולם לקרוא את ההודעה הראשונה שמשורשת להודעה זו, ולהצביע בהתאם לכללים.

 

[meandmeandme]

הרשימה המצומצמת שלי

תסלחו לי אם אני לא מכיר כל כך הרבה דיסקים עדיין אבל מה20 בערך ששמעתי אני חושב שאני מסוגל לבחור כמה יותר טובים. תסלחו לי עם יש הרבה פינק פלויד

. 1. Pink Floyd - The Dark Side of the Moon אין הרבה מה להגיד... נו... זה עם ירח ויש בזה כסף וזמן ואנשים משוגעים. 2. Pink Floyd - Atom Heart Mother לחשוב שהאלבום הזה יצא ב1970 זה פשוט לא נראה הגיוני. אני שומע דיסקים מ1980-90 ואני לא מבין איך פינק פלויד הגיעו לכזו רמה של איכות וחידוש ב.1970. היצירה הראשונה גאונית ומלהיבה והארבע שבאות אחריה שם כדי להרגיע אותה

. 3. King Crimson - In the Court of the Crimson King 1968? לא יכול להיות. הדיסק הראשון ששמעתי שהיה פרוג של ממש ודיסק שאני אף עם לא ישכח. 4. Camel - The Snow Goose אני פשוט מתתתתתת על האלבום הזה. הגאונית בגיטרה, הגאונית בקלידים, הגאונות בבס, הגאונת בתופים, הגאונות בכל מה שבינהן והגאונות בחיבור בין כל הכלים ליצרת מלודיות מדהימות (ומדבקות להפליא). 5. Pink Floyd - Meddle הרוב דיסקי הפרוג ששמעתי הייתה איזה יצירה בת 24 דקות (צד אחד של תקליט) שהייתה הנושא של הדיסק. Echoes לפי דעתי היא המובליה מהיצורות האלה בכמה וכמה בחינות. אחד הדברים שבאמת מיחדיים את הקטע הזה (לדעתי) זה שכל הקטע נשמע באמת ככקטע אחד, כל הקטעים מאוחדים תחת איזשהו צליל מסוים שגורם ליצירה לזרום בחושפיות ולא מבלבלת יותר מדי. מה שהפריע לי בכמה יצירות אחרות מהסוג הזה זה הניגוד בין הקטעים והמעברים (הלפעמים קטועים) בינהם. One of these days עוצמתי ומופרע, אך מדהים לא פחות וכל שאר הבלדות הנעימות בדיסק פשוט מצוינת. לדעתי זה פשוט דיסק מושלם. 6. Genesis - Foxtrot נו... פיטר גאבריל... פיל קולינס... אני לא צריך להסביר, פשוט סימו את הדיסק במערכת אתם כבר תזכרו. 7. Pink Floyd - Animals אם הדיסק הזה נחשב פרוג, אז הוא בטוח ב10 הראשונים שלי. גם פה אתם רק צריכים לשים במערכת ולחכות ל"You've Gotta Be Crazy". 8. The Who - Tommy אני באמת חושב שהדיסק הזה הוא בין הכמה דיסקים האלה שהרגישו בהם פרוג עוד לפני שהדבר היה כמה. הדיסק הזה הוא מהדיסקים ה"מעצבים" של הרוק המתקדם והוא ללא ספק דיסק מצוין. אממ... זהו... אמרתי לכם שאני לא מכיר הרבה ואני יודע שזו לא רשימה מגוונת במיוחד. אבל בכל זאת רציתי לתרום את שלי

. אממ... זהו...

 

[the band member]

מה עם פינק פלויד? ../images/Emo13.gif

 

[meandmeandme]

חחח ../images/Emo6.gif אני יודע שאני לא ממש מקורי

אבל הם פשוט אגדיים

... אמרתי כבר שזו רשימה מתומצתת... בגלל שאני לא צורב לוקח לי זמן ליצבור אוסף של דיסקים אז לאט לאט אני יכיר גם אומנים שונים. לא מזמן סיימתי את "סדרת הפינק פלויד" שלי ועכשיו אני עובר נראה לי לקאמל, ג'נסיס ודיוויד בואי. אך לפני זה אני חייב לקנות את הכמה החובה של הרוק המתקדם. תאחלו לי בהצלחה. אני בטוח שיהיו לי הרבה שאלות עליכם.

 

[the band member]

לא התכוונתי לכך.

אני מקווה שהבנת שלא התכוונתי לכך שאתה לא מגוון, זכותך המלאה גם לשים את כל אלבומי פינק פלויד המתקדמים, כמו שאני שמתי שלושה אלבומים של JETHRO TULL בשלושת המקומות הראשונים

 

[meandmeandme]

אל תדאג...

הכול נלקח ברוח טובה

.

 

[Aladdin Sane newnic]

הגדולים שלי

ואני לא בטוח שאצליח להגיע ל- 10. פעם אהבתי פרוג, היום אני מחבב הרבה פחות את הסגנון. מן הסתם רבים מהאלבומים שלי לא ממש נופלים תחת ההגדרה המוסכמת של פרוג, sorry... 1. Atom Heart Mother - Pink Floyd אך ורק בזכות ה"צד" (?) האינסטרומנטלי. בומבסטיות תזמורתית נהדרת שמחפה על חולשת מה ברעיונות מוזיקליים ופיתוחים מעניינים. לדעתי - השיא של PF בתקופה הפוסט-פסיכדלית והטרום מסחרית. 2. Ommadawn - Mike Oldfield לדעתי - לוקח בהליכה את Tobular bells המשעמם מעט. הצד הראשון כולל המון ואריאציות נהדרות על נושא אחד, תוך התפתחות מתמדת ושילוב מוטיבים של מוזיקת עולם ומינימליזם גלאסי עד לשיא המדהים והרגיעה שלאחריו. התיאור המוזיקלי הכי טוב של סקס שאני מכיר. הצד השני מושפע יותר מהמינימליזם של יאנג בחקירת צלילים ממושכים, וככל שאני מקשיב לו יותר כך אני יותר אוהב אותו. 3. Robert Wyatt - Rock Bottom פרוג? שילוב של מוזיקת רוק עם אלמנטים של ג'ז חופשי - והכל סביב ובתוך קלידים וגיטרות נוזליים: בדיוק כמו הרגליים של וויאט אחרי הקפיצה. 4. Church of Anthrax - John Cale and Terry Riley פרוג? קטעים אינסטרומנטליים שמשלבים מוטיבים של רוק בתוך יצירות רפטטיביות של ריילי. שילוב מעניין שחבל שלא פותח יותר ברצינות באלבומים אחרים. 5. Jethro Tull - Aqualang אין לי הרבה מה להגיד. תקליט חביב ופחות רציני מהרבה אלבומים בתחום. 6. King Crimson - Three of a perfect pair מה אני אגיד? לדעתי ההרכב המוצלח ביותר של הלהקה (אולי בגלל שהוא עשה דברים שבקושי יכולים להחשב כפרוג, אם בכלל). התוודעתי אליו רק לאחרונה, וחבל שכך. עבודת גיטרות נהדרת של פריפ ובילו, עם קצבים מעניינים ופיתוחים מפתיעים. ובגרסת חגיגות היובל הוא כולל גם ירידה קטנה על עברו של פריפ בקרימזון (וכמובן ציטוטים מכל הביקורות הקטלניות שנכתבו על האלבום כשיצא...) 7. Wish you were here - Pink Floyd באצילות נפש לא אופיינית, נתנו לרוי הארפר את הצ'אנס להראות לקהל רחב מה הוא יודע לעשות. ובדרך, בנו גם גורדי שחקים של שגעונות וצלילים. זהו - נגמר לי... אני מודה שטרם שמעתי אף צליל של ג'נטל ג'יאנט, וייתכן שלאחר שאעשה זאת בקרוב, אוכל לצרף אותם בלב שלם.

 

[dagropp]

למה "צד"? (הכוונה ל-"")

 

[Aladdin Sane newnic]

לכל מטבע יש שניים

פעם, כשהייתי צעיר, היו לתקליט שני צדדים. חוץ מההיבט הטכני - זה גם גרם לכך שכל אלבום "רציני" (כלומר, יותר מסתם אוסף שירים") התייחס לכך שיש הפסקה ברצף החוויה המוזיקלית. בדר"כ תקליט נפתח בשיר exposition, והצד הראשון נגמר במעין "שיא" שאמור לגרות את המאזין לעבור לצד השני. וכמובן שהצד השני נגמר ב"פינאלה" גדול. גודמא נהדרת היא סרג'נט פפר בו כל צד בנוי לתפארת: פתיחה עם שיר הנושא וסיום הם השיא הסחרחר של mr kite. פתיחה רגועה ומהורהרת של הצד השני עם האריסון והקטורת, וכמובן הסיום עם יום בחיים. בדיסקים התמונה אחרת לגמרי: מדובר ביצירה ארוכה ורציפה. (אם כי יש לי דיסק של צ'ארלס אייבס בו עדיין כתוב על העטיפה האחרות : A side ו- B side. חסכו בכסף על עיצוב מחדש...)

 

[noosh]

אבל איך זה עובד בדארק סייד?!

נראה לי פשע לקטוע את זה באמצע

 

[Aladdin Sane newnic]

דווקא אני

עדיין מחכה לשקט אחרי the great gig ומופתע כל פעם מחדש לשמוע את הקופות המצלצלות של money. גם כאן נראה לי ש PF הקדישו מחשבה כיצד לסגור את צד א' ולפתוח את צד ב'. אגב, בימי קדם הוציאו את הסימפוניה ה-9 של בטהובן על גבי איזה 10 תקליטים במהירות 78rpm...

 

[LadyG]

לקחת לי את המילים מהפה

גם אני מחכה כל פעם מחדש לשקט ומופתעת מצלילי הקופות. ככה זה. דווקא הסתדרנו לא רע עם תקליטים. צד א' וצד ב'. היה סבאבה.

 

[comfortably pink]

כן, אבל

לקום כל 20 דקות לשמוע מוזיקה? לא יודע.. שאני שומע מוזיקה, אני מעדיף לא לזוז... לא לחשוב על כלום..

 

[LadyG]

פינק, אנחנו באנו מתקופה אחרת

ומהרגלי האזנה שונים. היה משהו קסום בדבר הזה שנקרא תקליט. אין את הקסם הזה בדיסק. זה פשוט לא עובד. אז לקום כל 20 דקות ולהחליף צד, כן זה נכון אבל מותר להיות נוסטלגים. נכון?

 

[Nir of GondoliN]

בעוד 20 שנה יגידו בנינו

מה יכלתם לשמוע רק שעה מוזיקה בבת אחת? אני אוהב לשבת חמש שעות ולא לעשות כלום

 

[comfortably pink]

כמובן שמותר

כנראה שזו הסיבה באמת, יש לי 20 תקליטים של מיטב הלהקות (הוצאות מקוריות מאנגליה(או ארה"ב)... נו.. האלה עם העתיפות הנפתחות). וכשאני רוצה לשמוע משהו, אני הרבה פעמים אומר לעצמי, טוב, אין לי כוח להחליף... מה שגרם לכך ששמעתי את טרילוג'י למשך חודש..

 

[dagropp]

זאת לא הייתה הכוונה

הכוונה הייתה למרכאות. בתור צרכן תקליטים אני יודע בדיוק מה זה צדדים.

 

[Aladdin Sane newnic]

sorry

אבל בכל זאת יצא משהו מעניין מזה

 

[SickAgain]

המילה שלי בדבר

היי, אני חדש כאן, אז קבלו אותי יפה אני רק מציע כמה הצעות, בלי יכולת לשפוט אם מחר זה יהייה שונה עוד שאפשר להוסיף או לקחת..אין דבר כז רשימה אולטימטיבית ועל כן, אני לא מתיימר לקבוע את טיב היצירות רק לתת משהו ממה שאני אוב כאן.. Salisbury-Uriah Heep הבחירה הראשונה שלי. Tarkus-ELP אי אפשר להסתדר בלי. Thick As A Brick-Jethro Tull מחמם את הלב לשמוע את זה כל פעם מחדש Physical Graffiti-Led Zeppelin אחרי תקופה כל כך ארוכה שעברה מאז ,יחסית למשך עיצוב דעתם של אנשים, שקשה לי עדיין לעקל את העובדה שיש שימתיחסים לזפלינים כ-להקת רוק כבד וזהו. הניסיונות האינסופיים של החבורה הגאונית הזאת, יצרה עירוב עצום של סיגנונות: בלוז, פולק, רגאיי, סול, פאנק, רוק ומה לא בעצם...כשלהקה כזאת מוציאה אלבום כפול, משמעות הדבר- "יש לנו מה לאמר"...והתוצאה זה אחד מהאלבומים הכי מעניינים מרגשים ובעלי עוצמת נגינה וביצוע ששמעתי מעולם. Va Der Graaf Generator- H TO He, Hho Am The Only One גדול עליי להסביר את הגאונות של פיטר האמיל והחבר'ה האלה. Deep Purple- Deep Purple היצירה April. Lucifer's Friend-Banquet האהבה החדשה שלי

 

[zook1]

גם אני!

טוב, אני ממש חדש בג'אנר, ומכיר רק את פינק פלויד וקרימזון, אז הנה הטובים ביותר שלהם לפחות: 1) דארק סייד: האלבום המושלם ביותר בעולם, דיסק שגרם לי לשחק אותה חולה יומיים רק כדי לא להפרד ממנו. אלבום ששינה לי ת החיים, שגילה לי מה זו מוזיקה. הדיסק עם ההתחלה המצמררת ביותר, הסוף המרגש ביותר. בקיצור: חובה. 2)אין דה קורט: האלבום שגילה לי תז'אנר, דיסק שמח, חצוף, מרתק. כל שיר הוא עולם ומלואו. כל אוושה של כל כלי היא בדיוק במקום. אפילו את 10 הדקות האינסטרומנטליות במונצ'יילד אני אוהב,כי הם מצחיקות לאאלה, וזה נותן זמן להרגע לקראת הגראנדיוזיות של אין דה קורט, שהוא השיר האהוב עלי ביותר בעולם. דווקא את לפיוטייפ המוערך אני לא כ"כ מתחבר. איילנדס: אלבום מדהים, שמשום מה לא כ"כ מעריכים.(גם לי לקח המון זמן) דיסק שיש בו הכל: פסיכודליה ,ג'אז,קלאסי,דיסטרושן.כל שיר שונה מהשאר, וכולם מדהימים. החל בשיר הראשון עם ההרמוניות ההזויות שנכנסות לך למוח וכלה בשיר הנושא המרגש עד דמעות, שרק החצוצרה בסוף שווה את כל האלבום.הדיסק הטוב ביותר שלהם לדעתי. וויש יו וור היר: הדיסק הראשון שקניתי. אלבום אביבי ומקסים, כשהוא נגמר כואב לך הגב מרוב צמרמורות. היה נחשב לאלבום הכי טוב בעולם בלי דארק סייד. ליזארד: הדיסק הכי כיף, וזה לא אומר שהוא לא מתוחכם. תענוג. צלחת מלאה סודות: אלבום מלא קסם, שמספר על חוויותיהם של הפלוידים בחלל. הוא כבר מזכיר את הדיסקים היותר מאוחרים שלהם, אבל שומר על רוח הנעורים מהדיסק הראשון. הייתי מת להכניס גם את החלילן והחומה, אבל מה לעשות, הם ממש לא פרוג.