Plum fairy
New member
פראג בק סטייג'
הלו ג'ירלז! בהמשך לדרישת ההנהלה, פותחת שירשור חדש לחוויות מהביקור בצ'ילאואט רום. קצת כתבתי על איך הכל התחיל והתפתח אז לא אחזור על זה שוב, אם למישהי יש עוד שאלות - אפרט בשמחה. שלושה שבועות לפני ההופעה קיבלתי טלפון מבחורה שהציגה את עצמה כאחת מאנשי ההפקה, הודיעה לי שקיבלנו אישור מיוחד "בהמלצתה של גברת סוזאן בוייסאט - גור" ושכרטיסי ה - VIP לכניסה לבק סטייג' ימתינו לנו ביום ההופעה בקופה מס' 1. כיון שהייתי היסטרית ופחדתי שלא אצליח להגיע לקופות בזמן, שיהיו המון אנשים ועד שנגיע לקופה כבר יהיה מאוחר מידי, שאלתי אם אפשרי לשלוח את התגים בפדקס, על חשבוני כמובן. הגברת הנחמדה לא יכלה לקבל החלטה כזו בעצמה, ורק אחרי יומיים (שבהם הסתובבתי כמו אחת עם צירים) התקשרה שוב וביקשה את הכתובת שלנו למשלוח התגים. התגים המיוחלים הגיעו לאחר 5 ימים, שגם בהם הייתי פקעת עצבים - בקיצור בנות, מי שמתכננת מהלך כזו שתצטייד מראש בצ'יפרלקס/ווליום.. טוב, כשהגיעו התגים כבר נרגעתי, ויכלתי לטוס עם חיוך גדול מרוח! ביום ההופעה הגענו בסביבות 18:30 למקום ההופעה, כבר היו די הרבה אנשים והיה קשה לפלס את דרכינו, מזל שבעלי גבוההוא ניפנף בגאווה עם התג שלו לכיוון אחד הסדרנים שמיד פילס לנו דרך פנימה, הייתי בהי טרילילי, לא האמנתי שזה קורה לי, הלכנו אחרי איש ביטחון שדיבר בקשר, הגיע עוד איש ביטחון שהוביל אותנו בכל מיני מסדרונות שרואים דומים להם בתמונות של האתר הרישמי, ואז הגיע הבחורה ששוחחה איתי בטלפון, אמרה לנו שהיא מכניסה אותנו לצ'ילאאוט רום וזהו! אין הוראות, אין בקשות ואין כלום! הדלת נפתחה ובום טראח אנחנו עומדים בחדר עם מרטין (שהיה עם ויוה, קרלו וסוזאן) פלטשר ועוד כמה שאני לא מכירה - הההללללםםם! מה עושים? מה אומרים? למי פונים? נאלמתי דום! אני בטוחה שגם החלפתי צבעים בין אדום ללבן ללא הכרה. מזל, מזל , מזל שבעלי היה איתי והבין את המצב הקטטוני שהייתי בו, אחרת הייתי נשארת לעמוד שם ככה עד היום..הוא ניגש לסוזאן, הציג אותי ואת עצמו והודה לה, וזהו, משם הכל זרם, כאילו כולנו חברים מהטירונות. דייב לא היה, הוא הגיע רק בעשר דקות האחרונות שהיינו שם, והחלפנו איתו רק מספר משפטי נימוסים, לחיצות יד ותמונה כמובן. לעומת זאת עם מרטין ופלטשר ישבנו ודיברנו קרוב לשעה והיה מעלף! הח'ברה האלו ממש, אבל ממש לא "רוק סטאר", מקשקשים, פתוחים, שואלים ועונים, התייחסנו אלינו ממש מדהים, אין ספק שזו הייתה חוויה יוצאת דופן בכל קנה מידה. קצת על השיחות - סיפרנו שאנחנו מישראל, והח'ברה לא התפלאו, אמרו שהם יודעים שיש להם הרבה מעריצים בישראל שטסים לראות אותם בהרבה הופעות, וששמו של מועדון המעריצים הישראלי עשה לו שם בעולם. אני שאלתי על החוויות מישראל, ודווקא עושה רושם שלא היה להם הלם תרבותי ושיש עוד מעריצים בעולם שגרועים לפחות כמונו..לא היתה תחושה של "לשם אנחנו לא חוזרים יותר", אני (אולי ברוב חוצפתי, לא יודעת) אמרתי שאני יודעת שהחליטו לפתוח את הסיבוב בישראל על מנת לפצות אותנו על הסיבוב הקודם, אבל שבאופן אישי אני מעדיפה לראות הופעה שהיא באמצע הטור, שכבר יש התגבשות.. חוץ מזה סיפרנו קצת על עצמנו, אני סיפרתי שאני רופאה, ודווקא כאן החברה התפלאו, כנראה לא ממש הטייפקאסט של המעריץ שהם מכירים, ואז התחילו להריץ עלי דחקות של "אי, כואב לי כאן, אח כואב לי שם, דוקטור Help Me" משהו בנוסח..יש לשניהם חוש הומר סבבה, באופן כללי רצו שם הרבה בדיחות והתבדחויות, לפעמים יוצא מהם ה"דג הבריטי" אבל באופן כללי הרושם שלי היה משוחרר וזורם. סיפרתי על הבנים ועל השמות שלהם, ולהפתעתי מרטין זכר את זה! (אז היה רק לי, אח"כ התווסף אדם) ומרטין קרא לילדים שלו והכיר לנו אותם, הבן שלו בדיוק בגיל של לי, ביקשתי לצלם אותם ומרטין הסכים. קאלו היה לבוש בצורה קצת פטאטית - עם ווסט מוכסף, בדיוק כמו של מרטין, קצת הזוי בעיני.. חוץ מזה סיפרנו שחיינו 4 שנים בברלין במסגרת חילופי סטודנטים, ומרטין התחיל לדבר איתנו גרמנית שוטפת, אמא'לה זה היה מפחיד! הבחור מת על גרמניה. חוץ מזה הם שאלו אותי איזה שיר אני הכי אוהבת, עניתי מיד, אין לי התלבטויות בעניין. סיפרתי שבבית חולים שאני עובדת אנחנו מכניסים אנשים לחדרי ניתוח ונותנים להם לבחור את המוזיקה שתנוגן במסגרת הניתוח, ושהרבה פעמים בהמלצתי שומעים את דפש, הם היו בהלם, הוספתי וסיפרתי על מחקר של גוף - נפש- מוזיקה ומה שביניהם, והם מאוד מאוד התעניינו אז סיפרתי הרבה פרטים והבטחתי לשלוח את תוצאות המחקר כשיסתיים. חוץ מזה שתינו תה, אני בעיקר סיפרתי על מה זה דפש עבורי, ובעלי סיפר מה זה לחיות עם מישהי שמעריצה את דפש, בקיצור היו צחוקים.הבאתי לשניהם מתנות מהארץ - למרטין שני צמידים שראו שהוא ממש התלהב מהם, לאנדרו דיסט של עברי לידר ושל כנסיית השכל. לקראת הסוף דייב נכנס, היה מן "לא מריח לא מסריח" לא נחמד מידי וגם לא מגעיל, סתמי כזה, לחץ יד, הצטלם, שאל מי אנחנו, נתנו לו את המתנה שקנינו לו (ספר עיצוב, אני יודעת שהוא קנה קונדו חדש) וזהו. הגיע הזמן להפרד, למרות שמבחנתי הייתי נשארת שם לנצח...מילות פרידה, שתי נשיקות על כל לחי ו...דמעה בזויות העיין (שלי) היה כבר קרוב לשמונה, נכנסה הבחורה שהכניסה אותנו, זה מדהים שאני לא זוכרת את שמה בכל ההמולה הרגשית שעברה עלי, רציתי לשלוח לה מייל תודה ואני אפילו לא יודעת מי היא..היא הובילה אותנו שוב במסדרונות והעבירה אותנו לידי סדרן שהכניס אותנו להופעה ו..זהו, נגמר, עכשיו מחכים שתתחיל ההופעה, אני לא מסוגלת לעכל מה עבר עלי, זה אשכרה חלום שהתגשם.
הלו ג'ירלז! בהמשך לדרישת ההנהלה, פותחת שירשור חדש לחוויות מהביקור בצ'ילאואט רום. קצת כתבתי על איך הכל התחיל והתפתח אז לא אחזור על זה שוב, אם למישהי יש עוד שאלות - אפרט בשמחה. שלושה שבועות לפני ההופעה קיבלתי טלפון מבחורה שהציגה את עצמה כאחת מאנשי ההפקה, הודיעה לי שקיבלנו אישור מיוחד "בהמלצתה של גברת סוזאן בוייסאט - גור" ושכרטיסי ה - VIP לכניסה לבק סטייג' ימתינו לנו ביום ההופעה בקופה מס' 1. כיון שהייתי היסטרית ופחדתי שלא אצליח להגיע לקופות בזמן, שיהיו המון אנשים ועד שנגיע לקופה כבר יהיה מאוחר מידי, שאלתי אם אפשרי לשלוח את התגים בפדקס, על חשבוני כמובן. הגברת הנחמדה לא יכלה לקבל החלטה כזו בעצמה, ורק אחרי יומיים (שבהם הסתובבתי כמו אחת עם צירים) התקשרה שוב וביקשה את הכתובת שלנו למשלוח התגים. התגים המיוחלים הגיעו לאחר 5 ימים, שגם בהם הייתי פקעת עצבים - בקיצור בנות, מי שמתכננת מהלך כזו שתצטייד מראש בצ'יפרלקס/ווליום.. טוב, כשהגיעו התגים כבר נרגעתי, ויכלתי לטוס עם חיוך גדול מרוח! ביום ההופעה הגענו בסביבות 18:30 למקום ההופעה, כבר היו די הרבה אנשים והיה קשה לפלס את דרכינו, מזל שבעלי גבוההוא ניפנף בגאווה עם התג שלו לכיוון אחד הסדרנים שמיד פילס לנו דרך פנימה, הייתי בהי טרילילי, לא האמנתי שזה קורה לי, הלכנו אחרי איש ביטחון שדיבר בקשר, הגיע עוד איש ביטחון שהוביל אותנו בכל מיני מסדרונות שרואים דומים להם בתמונות של האתר הרישמי, ואז הגיע הבחורה ששוחחה איתי בטלפון, אמרה לנו שהיא מכניסה אותנו לצ'ילאאוט רום וזהו! אין הוראות, אין בקשות ואין כלום! הדלת נפתחה ובום טראח אנחנו עומדים בחדר עם מרטין (שהיה עם ויוה, קרלו וסוזאן) פלטשר ועוד כמה שאני לא מכירה - הההללללםםם! מה עושים? מה אומרים? למי פונים? נאלמתי דום! אני בטוחה שגם החלפתי צבעים בין אדום ללבן ללא הכרה. מזל, מזל , מזל שבעלי היה איתי והבין את המצב הקטטוני שהייתי בו, אחרת הייתי נשארת לעמוד שם ככה עד היום..הוא ניגש לסוזאן, הציג אותי ואת עצמו והודה לה, וזהו, משם הכל זרם, כאילו כולנו חברים מהטירונות. דייב לא היה, הוא הגיע רק בעשר דקות האחרונות שהיינו שם, והחלפנו איתו רק מספר משפטי נימוסים, לחיצות יד ותמונה כמובן. לעומת זאת עם מרטין ופלטשר ישבנו ודיברנו קרוב לשעה והיה מעלף! הח'ברה האלו ממש, אבל ממש לא "רוק סטאר", מקשקשים, פתוחים, שואלים ועונים, התייחסנו אלינו ממש מדהים, אין ספק שזו הייתה חוויה יוצאת דופן בכל קנה מידה. קצת על השיחות - סיפרנו שאנחנו מישראל, והח'ברה לא התפלאו, אמרו שהם יודעים שיש להם הרבה מעריצים בישראל שטסים לראות אותם בהרבה הופעות, וששמו של מועדון המעריצים הישראלי עשה לו שם בעולם. אני שאלתי על החוויות מישראל, ודווקא עושה רושם שלא היה להם הלם תרבותי ושיש עוד מעריצים בעולם שגרועים לפחות כמונו..לא היתה תחושה של "לשם אנחנו לא חוזרים יותר", אני (אולי ברוב חוצפתי, לא יודעת) אמרתי שאני יודעת שהחליטו לפתוח את הסיבוב בישראל על מנת לפצות אותנו על הסיבוב הקודם, אבל שבאופן אישי אני מעדיפה לראות הופעה שהיא באמצע הטור, שכבר יש התגבשות.. חוץ מזה סיפרנו קצת על עצמנו, אני סיפרתי שאני רופאה, ודווקא כאן החברה התפלאו, כנראה לא ממש הטייפקאסט של המעריץ שהם מכירים, ואז התחילו להריץ עלי דחקות של "אי, כואב לי כאן, אח כואב לי שם, דוקטור Help Me" משהו בנוסח..יש לשניהם חוש הומר סבבה, באופן כללי רצו שם הרבה בדיחות והתבדחויות, לפעמים יוצא מהם ה"דג הבריטי" אבל באופן כללי הרושם שלי היה משוחרר וזורם. סיפרתי על הבנים ועל השמות שלהם, ולהפתעתי מרטין זכר את זה! (אז היה רק לי, אח"כ התווסף אדם) ומרטין קרא לילדים שלו והכיר לנו אותם, הבן שלו בדיוק בגיל של לי, ביקשתי לצלם אותם ומרטין הסכים. קאלו היה לבוש בצורה קצת פטאטית - עם ווסט מוכסף, בדיוק כמו של מרטין, קצת הזוי בעיני.. חוץ מזה סיפרנו שחיינו 4 שנים בברלין במסגרת חילופי סטודנטים, ומרטין התחיל לדבר איתנו גרמנית שוטפת, אמא'לה זה היה מפחיד! הבחור מת על גרמניה. חוץ מזה הם שאלו אותי איזה שיר אני הכי אוהבת, עניתי מיד, אין לי התלבטויות בעניין. סיפרתי שבבית חולים שאני עובדת אנחנו מכניסים אנשים לחדרי ניתוח ונותנים להם לבחור את המוזיקה שתנוגן במסגרת הניתוח, ושהרבה פעמים בהמלצתי שומעים את דפש, הם היו בהלם, הוספתי וסיפרתי על מחקר של גוף - נפש- מוזיקה ומה שביניהם, והם מאוד מאוד התעניינו אז סיפרתי הרבה פרטים והבטחתי לשלוח את תוצאות המחקר כשיסתיים. חוץ מזה שתינו תה, אני בעיקר סיפרתי על מה זה דפש עבורי, ובעלי סיפר מה זה לחיות עם מישהי שמעריצה את דפש, בקיצור היו צחוקים.הבאתי לשניהם מתנות מהארץ - למרטין שני צמידים שראו שהוא ממש התלהב מהם, לאנדרו דיסט של עברי לידר ושל כנסיית השכל. לקראת הסוף דייב נכנס, היה מן "לא מריח לא מסריח" לא נחמד מידי וגם לא מגעיל, סתמי כזה, לחץ יד, הצטלם, שאל מי אנחנו, נתנו לו את המתנה שקנינו לו (ספר עיצוב, אני יודעת שהוא קנה קונדו חדש) וזהו. הגיע הזמן להפרד, למרות שמבחנתי הייתי נשארת שם לנצח...מילות פרידה, שתי נשיקות על כל לחי ו...דמעה בזויות העיין (שלי) היה כבר קרוב לשמונה, נכנסה הבחורה שהכניסה אותנו, זה מדהים שאני לא זוכרת את שמה בכל ההמולה הרגשית שעברה עלי, רציתי לשלוח לה מייל תודה ואני אפילו לא יודעת מי היא..היא הובילה אותנו שוב במסדרונות והעבירה אותנו לידי סדרן שהכניס אותנו להופעה ו..זהו, נגמר, עכשיו מחכים שתתחיל ההופעה, אני לא מסוגלת לעכל מה עבר עלי, זה אשכרה חלום שהתגשם.