פסססט... אפשר...?
קוראת את הדברים שלכם ומתענגת.... אחחחח הפתיחות הזאת, הקלות הבלתי נסבלת של הביטוי... וכולי הנאה מהולה בקנאה. ואני? קטונתי... ובכל זאת אוזרת אומץ ומנסה לגנוב את תשומת לבכם לדקה או שתיים. אפשר? אתם איתי? משהו בי תמיד מנסה לסגור, כאילו יש לי בראש איזה דודה פולניה קטנה שצועקת:"תנעלי! תנעלי! שלא יכנסו הגנבים!" אנשים מספרים כמה קשה להם ההתמסרות, כמה הם צריכים את הרגש לפני בואם לביצוע האקט. ומה איתי? אני אתערטל בלי לחשוב פעמיים (אפילו לא פעם אחת בעצם), אני אתמסר ואתן את גופי ואקח את שלו ובשמחה דיצה וצהלה נבצע את זממנו זה בזו... ושוב. קלי קלות. לחשוף את הגוף הוא עניין של מה בכך, עם כל הצלוליטיס ושאר הקללות - קטן עלי, רק קח אותי, תן לי להרגיש אותך ולהסחף ולהתענג. לחשוף כן. להחשף לא. החומות שלי מגנות עלי. יש לי מיגון אקסטרה דה לוקס עם אזעקה. נכון, יודעת שאפשר לאהוב, ויודעת שההסחפות החושנית הזאת גוברת אם הרגשות עזים. אבל לא יכולה להרשות לעצמי. התמסרות פיסית היא כל קלה ופשוטה. התמסרות נפשית מבקעת אותי ומנפצת את נשמתי. מי שהצליח לפרוץ את כל הדלתות והמנעולים, ולא הסתפק בלחדור אלי וגם חדר אל ליבי, מאס בי מהר מאד. לא פעם ולא פעמיים. לא אחד ולא שניים מאסו וזרקו. אז אולי באמת עדיף לחיות לי ככה, לחשוף ולא להחשף, להתרגש ולא להרגיש. כמו וזה יקרה שנשברה וטרחו בתיקונה, והחליקה שוב, והרכיבו מחדש. ועכשיו היא כולה פיסות פיסות, מה שנשאר מהוזה היפה הוא אלפי חלקיקים שבורים מודבקים. ואם תיפול שוב, אולי הפיסות יהיו קטנות מידי מכדי לאחותן שוב לשלם. עדיף לאחסנה במקום שמור ומוגן פן חלילה תיפול שוב, עוד פעם אחת. פעם אחת יותר מידי. ודי.
קוראת את הדברים שלכם ומתענגת.... אחחחח הפתיחות הזאת, הקלות הבלתי נסבלת של הביטוי... וכולי הנאה מהולה בקנאה. ואני? קטונתי... ובכל זאת אוזרת אומץ ומנסה לגנוב את תשומת לבכם לדקה או שתיים. אפשר? אתם איתי? משהו בי תמיד מנסה לסגור, כאילו יש לי בראש איזה דודה פולניה קטנה שצועקת:"תנעלי! תנעלי! שלא יכנסו הגנבים!" אנשים מספרים כמה קשה להם ההתמסרות, כמה הם צריכים את הרגש לפני בואם לביצוע האקט. ומה איתי? אני אתערטל בלי לחשוב פעמיים (אפילו לא פעם אחת בעצם), אני אתמסר ואתן את גופי ואקח את שלו ובשמחה דיצה וצהלה נבצע את זממנו זה בזו... ושוב. קלי קלות. לחשוף את הגוף הוא עניין של מה בכך, עם כל הצלוליטיס ושאר הקללות - קטן עלי, רק קח אותי, תן לי להרגיש אותך ולהסחף ולהתענג. לחשוף כן. להחשף לא. החומות שלי מגנות עלי. יש לי מיגון אקסטרה דה לוקס עם אזעקה. נכון, יודעת שאפשר לאהוב, ויודעת שההסחפות החושנית הזאת גוברת אם הרגשות עזים. אבל לא יכולה להרשות לעצמי. התמסרות פיסית היא כל קלה ופשוטה. התמסרות נפשית מבקעת אותי ומנפצת את נשמתי. מי שהצליח לפרוץ את כל הדלתות והמנעולים, ולא הסתפק בלחדור אלי וגם חדר אל ליבי, מאס בי מהר מאד. לא פעם ולא פעמיים. לא אחד ולא שניים מאסו וזרקו. אז אולי באמת עדיף לחיות לי ככה, לחשוף ולא להחשף, להתרגש ולא להרגיש. כמו וזה יקרה שנשברה וטרחו בתיקונה, והחליקה שוב, והרכיבו מחדש. ועכשיו היא כולה פיסות פיסות, מה שנשאר מהוזה היפה הוא אלפי חלקיקים שבורים מודבקים. ואם תיפול שוב, אולי הפיסות יהיו קטנות מידי מכדי לאחותן שוב לשלם. עדיף לאחסנה במקום שמור ומוגן פן חלילה תיפול שוב, עוד פעם אחת. פעם אחת יותר מידי. ודי.
