נכון שההגדרה הפמיניסטית העצמית היא
הצעד הראשון. אבל, לי נראה שהסיבה להימנעות מההגדרה הזו, שוות ערך בדיוק לסיבה שבגללה אדם לא אומר בשמחה גדולה "אני חולה נפש" "אני אלכוהוליסט" "אני מכור לסמים" "אני זונה" "אני מנקה רחובות" "אני הומו". ובארה"ב אף אחד לא יגיד בקול רם "אני קומוניסט". ובארצות האיסלאם זו סכנה לומר "אני יהודי" או "אני פרו אמריקאי". ולציין "אני גרושה" זה להביא עלי חרפה. אף אחד לא רוצה להיות שונה, יוצא דופן, מוזר ובכלל מחוץ לקונצנזוס. נשים הן מחוץ לקונצנזוס בכלל, מעצם לידתן כנקבות. הן פחות בכל דבר. מה לעשות שהאל נתן בידיהן את זכות הלידה. אבל שכל לגדל? לנהל כלכלית? זה לא. טוב, אני יודעת שנראה לנו שהיום זה כבר לא ככה, אבל אני נתקלת בכאלה דברים שנדמה לי שהכל כמו פעם. הייתי צריכה לעבור הרבה חוויות חיים עד שיכולתי, מהמקום שכבשתי לעצמי, להגיד בפה מלא "אני פמיניסטית" מבלי לחשוש שאני מסתכנת באיבוד משהו.