פינת התרבות.
- פותח הנושא חצילע
- פורסם בתאריך
S h A b i T
New member
אהבתי ממש.
כמה שירים שלי...תהנו 
ורטיגו בין שמיים לארץ אין שמיים, אין ארץ. הטייס מאבד שליטה. המחוגים אומרים-למטה, אך הלב אומר-למעלה. קו האופק מעורפל. ורטיגו תוהו ובוהו פנימי ורטיגו המחוג שלי הוא אני הוא עומד ליפול, הוא עומד להתרסק, ראשו הולם, ליבו דופק! ולמה השמיים שותקים? ולמה העננים לא אומרים מילה?
ורטיגו בין שמיים לארץ אין שמיים, אין ארץ. הטייס מאבד שליטה. המחוגים אומרים-למטה, אך הלב אומר-למעלה. קו האופק מעורפל. ורטיגו תוהו ובוהו פנימי ורטיגו המחוג שלי הוא אני הוא עומד ליפול, הוא עומד להתרסק, ראשו הולם, ליבו דופק! ולמה השמיים שותקים? ולמה העננים לא אומרים מילה?
את השיר הזה כתבתי אתמול...
אל מלא רחמים אני עומדת בבית הקברות, ידי הרועדות מחזיקות זר פרחים לבנים. עומדת ליד קבר עליו מתנוסס שמך באותיות קידוש לבנה. צפירה. מרכינה את ראשי וחושבת עליך. חושבת על אהבתנו, שגדלה וצמחה והגיעה עד לזוהר הרקיע. האהבה שהגבול שלה היה הרבה מעבר לשמים. פתאום אני שומעת את שמך, שזור בתפילת "אל מלא רחמים". אני מרימה את ראשי ומגלה כי קולות הצפירה שככו מזמן. ידי הרפו לפתע מאחיזתן בזר והפרחים התפזרו על הרצפה, כתמים לבנים בתוך האדמה השחורה. רציתי לצעוק! להגיד להם שנעשתה כאן טעות, הרי זה לא יכול להיות, לא אתה הוא זה שנפלת בקרב, לא אתה הוא זה! עוד רגע תיכנס בשער, לבוש במדים, ואני ארוץ אליך ואפול על צווארך, אתה תלחש לי מילות אהבה באוזן ויחד נבכה על חבריך הנופלים, הנופלים שלא יקומו עוד. אך לא צעקתי ולא רצתי, שפתיי נאלמו ורגלי קפאו במקומן. הרגשתי את הבכי החונק את גרוני ואת הדמעות המתפרצות מתוך עיניי. הטקס נגמר ובית הקברות התרוקן מאנשים. אין ספור לחיצות ידיים וחיבוקי נחמה מאנשים שעיניי העיוורות לא יכלו לזהות. ולבסוף נשארתי רק אני. אני ואתה. הרמתי מן האדמה שני פרחים לבנים שקמלו מעט, שאפתי את ריחם המר המתוק והנחתי אותם על הקבר. כמעט ויכולתי לחוש את חום גופך, את הבל נשימותיך, את ידיך החסונות מונחות על כתפי. בראשי אתה עדיין חי ונושם, וכך תמיד תישאר.
אל מלא רחמים אני עומדת בבית הקברות, ידי הרועדות מחזיקות זר פרחים לבנים. עומדת ליד קבר עליו מתנוסס שמך באותיות קידוש לבנה. צפירה. מרכינה את ראשי וחושבת עליך. חושבת על אהבתנו, שגדלה וצמחה והגיעה עד לזוהר הרקיע. האהבה שהגבול שלה היה הרבה מעבר לשמים. פתאום אני שומעת את שמך, שזור בתפילת "אל מלא רחמים". אני מרימה את ראשי ומגלה כי קולות הצפירה שככו מזמן. ידי הרפו לפתע מאחיזתן בזר והפרחים התפזרו על הרצפה, כתמים לבנים בתוך האדמה השחורה. רציתי לצעוק! להגיד להם שנעשתה כאן טעות, הרי זה לא יכול להיות, לא אתה הוא זה שנפלת בקרב, לא אתה הוא זה! עוד רגע תיכנס בשער, לבוש במדים, ואני ארוץ אליך ואפול על צווארך, אתה תלחש לי מילות אהבה באוזן ויחד נבכה על חבריך הנופלים, הנופלים שלא יקומו עוד. אך לא צעקתי ולא רצתי, שפתיי נאלמו ורגלי קפאו במקומן. הרגשתי את הבכי החונק את גרוני ואת הדמעות המתפרצות מתוך עיניי. הטקס נגמר ובית הקברות התרוקן מאנשים. אין ספור לחיצות ידיים וחיבוקי נחמה מאנשים שעיניי העיוורות לא יכלו לזהות. ולבסוף נשארתי רק אני. אני ואתה. הרמתי מן האדמה שני פרחים לבנים שקמלו מעט, שאפתי את ריחם המר המתוק והנחתי אותם על הקבר. כמעט ויכולתי לחוש את חום גופך, את הבל נשימותיך, את ידיך החסונות מונחות על כתפי. בראשי אתה עדיין חי ונושם, וכך תמיד תישאר.
תקופת הצלילה שלי
יושבת בחדר מכונסת בעצמי מוקפת אנשים לא רואה לא שומעת. זו תקופת הצלילה שלי, עם הראש עמוק במים כל חיי עוברים נגד עיניי. לא, לא כמו לפני מוות, זה רק חשבון נפש, מה עשיתי לא בסדר ומה כן החלטות לא נכונות, הזדמנויות שפיספסתי, דברים שעשיתי פעם ועכשיו אין סיכוי שהייתי עושה. רגע לפני שנפלתי לתוך בור עמוק בלי תחתית עצרתי וטמנתי את הראש בתוך הים הכחול הגדול הזה, של המחשבות, הרגשות. ורק כשיעלו המים ותבוא הגאות, רק אז אוכל להשלים עם כל רגעי השפל שלי. צלילה.
יושבת בחדר מכונסת בעצמי מוקפת אנשים לא רואה לא שומעת. זו תקופת הצלילה שלי, עם הראש עמוק במים כל חיי עוברים נגד עיניי. לא, לא כמו לפני מוות, זה רק חשבון נפש, מה עשיתי לא בסדר ומה כן החלטות לא נכונות, הזדמנויות שפיספסתי, דברים שעשיתי פעם ועכשיו אין סיכוי שהייתי עושה. רגע לפני שנפלתי לתוך בור עמוק בלי תחתית עצרתי וטמנתי את הראש בתוך הים הכחול הגדול הזה, של המחשבות, הרגשות. ורק כשיעלו המים ותבוא הגאות, רק אז אוכל להשלים עם כל רגעי השפל שלי. צלילה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.