ראיון עם בואי
אם בא לכם לקרוא. זה ראיון שהתקיים לפני מספר שנים ובואי מדבר פה על תקופת הסבנטיז והאייטיז. אתה מחכה לדעת מה כולם חושבים על האלבום החדש, אם יאהבו אותו, או שאתה חושב: אני דיוויד בואי. אני כבר לא צריך להוכיח דבר? "מימיי לא חשבתי: היי, אני דיוויד בואי. תמיד חשבתי: זאת העבודה שאני עושה. אם אני מרוצה מהאלבום, ואני יודע שהוא טוב, אני לא שם לב כמעט למה שאחרים אומרים עליו. העבודה שלי צריכה לעמוד בזכות עצמה. היה לי מזל גדול במובן הזה שבמשך השנים הסתגל הקהל שלי וקיבל את סוג הדברים שעשיתי והבין. היו תקופות שקפצתי מדבר אחד למשנהו במהירות, בזעם ובשיגעון, אולי בשיגעון מופרז, וגם רעיונותיי השתנו באופן קיצוני, אך הקהל שלי תמיד התייחס למה שעשיתי, ולכן נראה לי שעכשיו יש לי את אותו הקהל שהיה לי בשנות השבעים המוקדמות מאוד. הוא לא השתנה כל כך. לפחות זה היה דבר עקבי בחיי. הקהל שלי היה נאמן מאוד. אך יש לי תחושה, שהיתה תקופה שלקהל היה תסכול מסוים ממני. כי אנשים רצו, ואולי זה רק טבעי, לשמוע את החומר הישן. הם רצו שזה יימשך, ואני התרחקתי מזה מאוד. אבל יצאתי ממה שבעיני היתה תקופה עגומה מאוד בחיי, שנות השמונים, תקופה שהיתה רעה מאוד, שחלק ממנה היה רע מאוד מבחינה יצירתית. היתה בי אדישות כלפי מה שאני עושה. דרכתי במקום אחרי התקופה של let's dance, שהיה הצלחה מסחרית אדירה. תקופה אופורית כשלעצמה. היה מדהים ונפלא שלפתע היה לי קהל בכל העולם, אך לא צפיתי איזה שינוי מחוללת באמן העובדה שהוא מתקבל ככה. והתגובה שלי, העמדה שנסוגותי אליה, היתה שאני צריך לכתוב לקהל הזה. זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת. תמיד בראש ובראשונה כתבתי בשבילי, ואם גם היה לזה קהל, מה טוב. אבל התחלתי לכתוב לקהל המדומה הזה, והרגשתי שאיבדתי את הדרך. פשוט תעיתי לגמרי, ולא נהניתי מזה. ב-1988, בסוף מסע ההופעות העולמי שעשיתי אז, כשהייתי תשוש מהכל, גם כי גררתי מטען של רעיונות וציפיות, שהיו כבר משומשים מבחינתי, שלא רציתי אותם, הרגשתי שאני לכוד בתוך זה, אבל זה היה באשמתי. אני הפלתי את עצמי במלכודת הזאת. אף אדם אחר לא היה אשם. אבל אז מצאתי דרך לצאת מהביצה הזאת, והרעיון היה להיפטר מכל מה שעשיתי לגמרי ובלי היסוס, ממש לזרוק הכל". 'זיגי סטארדסט' זאת תקופה בחייך שאתה מרבה להרהר בה? "כן. היה לי רעיון מוזר, כשהייתי צעיר, שמה שאני באמת צריך לעשות, לא פחות מכל דבר אחר, הוא להביא מידה של תיאטרליות לרוקנ'רול מהסוג שאני עשיתי. לא רציתי לעשות מה שנעשה קודם. רציתי להביא לזה משהו אחר, רב-ממדיות. בחוגי האמנות בלונדון באותה התקופה היינו ערים לרעיון הפוסט-מודרניזם, שהרס את כל מה שהיה מוכר לנו, שניפץ את כל האמיתות המוחלטות. לא נשאר שום דבר מוחלט, שום דבר ברור. הכל נעשה דואלי ופלורליסטי, ונדמה שהכל הבשיל, והגיעה השעה להתרחק מהאמנות שהיית בתוכה ולכתוב עליה מבחוץ. רוק שהתייחס לרוק היה דבר חדש. זה היה מרגש ומסעיר, וידענו שאנחנו מפרקים את כל המערכת הזאת שנקראת רוק". בואי של "חיים על מאדים" נשאר מוגבל לבמה בלבד, או שלקחת את זה איתך? "לפעמים התחלתי לא לראות את הגבול בין הדמות שעל הבמה לזו שמחוצה לה. אבל זה תועד כל כך הרבה עכשיו". נמאס לך מזה? "לא בדיוק נמאס, אלא פשוט כבר לא רלוונטי למי שאני כעת ולמה שאני עושה כעת. זאת הייתה תקופה בעייתית. שנות השבעים היו כמו נסיעה ברכבת הרים, שהייתה בשבילי יותר שלילית מחיובית. 12 או 14 השנים האחרונות היו באמת הכי חיוביות בחיי. מצאתי בהן יציבות מסויימת. לאו דווקא תחושה שאני צודק יותר לגבי משהו, שגיליתי סוד כלשהו. ממש לא. אבל עכשיו אני מרגיש שיש לי הכלים להתמודד עם התוהו ובוהו האישי, שעדיין במוחי לפעמים".