פינת ההשערה-דיוויד בואי

[ילדת הפרחים ההזויה]

וואלה אין לי מושג..

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

heathen

בשנת 2000 בואי מסיים את סיבוב ההופעות שלו ומחליט לקחת הפסקה קטנה מהעבודה האינטנסיבית של להופיע ולהקליט בשביל להקדיש זמן לבתו הטרייה מאימאן,אלכסנדריה. שנה לאחר מכן הגיעו לשיאם הסכסועים של בואי עם חברת בתקליטים virgin בה היה בשנת 2001,אחרי שבואי נתברך בילדה מאימאן אשתו הוא מאוכזב מחברת התקליטים שלו virgin שבה היה יותר מ-30 שנה ומחליט להקים חברה משלו בה יקליט את אלבומו החדש. את האלבום החדש של בואי מפיק טוני ויסקונטי המפיק של "האיש שמכר את העולם" ושל אלבומי ברלין. אחרי סכסוך ממושך,השניים מתפייסים ומחליטים לחזור לעבוד יחד. בואי נפרד מריווס גברלס שהיה שותף לכל אלבומיו בניינטיז ומתחיל לעבוד על אלבומו Heathen. בעטיפה של האלבום יש הרגשה שבואי מנסה לשחזר באיזושהי צורה את הדוכס הלבן והרזה של 1976 אבל אני לא יודעת אם בואי בכלל חשב על זה. האלבום מתעסק בנושאים אפלים שקשורים לדת,מיסטיקה והעולם הבא. האלבום יש ביצוע מחודש לשיר ל-''Cactus'' של הפיקסיז אותם בואי מעריץ. הוא כינה את הלהקה הזאת כלהקה הכי טובה בשנות ה-80. בשיר נמצא גם חידוש לניל יאנג בשם ''I've Been Waiting For You' אבל החידוש המעניין ביותר הוא דווקא של "קאובוי אבק הכוכבים האגדי" ממנו לקח בואי את שם המשפחה של זיגי והוא I Took A Trip On A Gemini Spaceship. מסתבר שיש עיבוד אחד מהאלבום toy שבואי לא מחק ואותו החליט בואי לעבד מחדש וליצור שיר בשם afraid שמתבסס על אחד המנגינה של אחד השירים מתוך אלבומו הראשון של בואי שיצא ב-1967. למרות זה האלבום בו ניגנו הכי הרבה נגנים, האלבום הזה הוא אחד האלבומים היותר רייקנים שלו מכיוון שהמחסור בנגנים הטובים באמת מאוד מורגש(ריווס גברלס,מיק רונסון ז"ל,בריאן אינו,מייק גארסון). אחד הנגנים באלבום הוא מתופף פרל ג'אם לשעבר מאט צ'מברלן. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא slow born שהוא הצליח להחזיר את בואי לתודעה אחרי פסק הזמן שלקח.

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

היי מוזר שרשמתי את זה באנגלית..

לא ממש חשבתי על זה.. בכל מקרה,heathen פירושו עובד אלילים. השם מרמז בהחלט על הנושאים שבואי עסק בהם כמו מיסטיקה ודת.

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

מציאות

בשנת 2003,שנה וחצי אחרי שיצא אלבומו הקודם,בואי מוציא אלבום נוסף בניגוד לכל הציפיות של האנשים שמיהרו להספידו. לאלבום קוראים reality והוא האלבום האחרון שבואי הוציא עד עכשיו(בעצם,האלבום האחרון שהוציא בכלל,לא נראה לי שהוא הולך להוציא עוד אלבומים). אלבום נטול הברקות,נטול שירים גדולים,נטול נקודות אור עד כדי כך שנראה שבואי איבד את הקסם שלו. שם האלבום ממחיש את העובדה שבואי אומר די. די לנסות להגיע למקומות על טבעיים ולחפש את העל אנושי. הוא פשוט חוזר למציאות ולא מחפש את המאגי. נושאי האלבום שופעי שנינות והומור עצמי על זקנתו של בואי. זהו אחד האלבומים היותר אישיים וחשופים של בואי ששינה את שם משפחתו בחזרה לג'ונס מפניי שהרגיש שזה כבר לא רלוונטי לקרוא לו בואי אחרי תקופה כל כך ארוכה בה המאנקיס כבר לא קיימים. אחד השירים היותר משעשעים באלבום הוא ''Never Get Old'' שאני מניחה שהם מבינים את האירוניה שלו. הרבה אנשים(ואני בניהם)יגידו שזה אחד האלבומים החלשים של בואי אם לא החלש מבניהם. אם אתם רוצים להכיר את בואי-אל תקנו את הדיסק הזה.

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

פרשת הסוכריה

באחד מההופעות בטור האחרון של בואי בשנת 2004,קרתה תקרית מפורסמת משעשעת שבטח מכירים אותה. במהלך אחת ההופעות,כשאר בואי מופיע לו בשיא האנרגטיות פתאום חוטף סוכרייה על מקל אכולה בתוך עינו הירוקה. בואי לוקח 10 דקות הפסקה מההופעה בשביל לטפל בעינו ולהירגע מהסוכרייה שנזרקה עליו.כאשר הוא עולה לבמה הוא כועס וקורא בעצבים לאשם לבוא לבמה. אף אחד לא בא ובמה ובואי ויתר והחליט להמשיך בהופעה כשהאנרגיות שלו פחות חיוביות משהיו לו קודם לכן. בסוף ההופעה חוש ההומור חזר אליו והוא אמר שכעונש על מה שקרה,הוא יאריך את הקונצרט. מתברר בהמשך שזו הייתה נערה צעירה בגיל העשרה שלטענתה רקדה עם הסוכרייה ופתאום הסוכרייה נשמטה לה מהיד.

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

אז מה שלום בואי היום?

בשנתיים האחרונות בואי מקדיש לביתו ולאשתו המון תשומת לב,מתארח פה ושם עם אמנים כמו דיוויד גילמור ו-Arcade Fire, משתתף פעיל בהקמת פסטיבלים תיאטרוניים בלונדון, הולך לאירועים חשובים. השנה בואי קיבל פרס "מפעל חיים" על פעילותו הפורייה כזמר ויוצר בטקס הגראמי. כיום הוא הולך לדובב דמות בבוב ספוג...אני חושבת שמגיע לו כבוד.

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

זהו.

 

[so called magic]

קראתי את הרוב

אני אוהב את רוב המוזיקה שדיוויד בואי עשה ושמעתי, אבל קשה לי להתחבר עם הבן אדם עצמו. מספיק ידעתי שהוא בן אדם מעורער בנפשו, אבל לא ידעתי עד כמה. בכל אופן, מדובר במוזיקאי מצויין. את Velvet Underground אני לא כל כך אוהב, למרות שממש ניסיתי לשמוע אותם. למעט הברקות ספיציפיות(Perfect Day, Walk on the wild side, ועוד כמה בודדים), לא מצאתי מהם כלום. בכל אופן, כל הכבוד!

 

[BlackFairy1]

קראתי הכל רוני!

והיה בהחלט מעניין מאוד

תודה תודה תודה תודה!

 

[Cold Heritage]

../images/Emo47.gif.

 

[LimRhcp123]

קראתי את הכל=]

מעניין מאוד, למדתי מלא דברים.

 

[Natalie 8]

מעניין מאודD:

תודה רבה

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

ראיון עם בואי

אם בא לכם לקרוא. זה ראיון שהתקיים לפני מספר שנים ובואי מדבר פה על תקופת הסבנטיז והאייטיז. אתה מחכה לדעת מה כולם חושבים על האלבום החדש, אם יאהבו אותו, או שאתה חושב: אני דיוויד בואי. אני כבר לא צריך להוכיח דבר? "מימיי לא חשבתי: היי, אני דיוויד בואי. תמיד חשבתי: זאת העבודה שאני עושה. אם אני מרוצה מהאלבום, ואני יודע שהוא טוב, אני לא שם לב כמעט למה שאחרים אומרים עליו. העבודה שלי צריכה לעמוד בזכות עצמה. היה לי מזל גדול במובן הזה שבמשך השנים הסתגל הקהל שלי וקיבל את סוג הדברים שעשיתי והבין. היו תקופות שקפצתי מדבר אחד למשנהו במהירות, בזעם ובשיגעון, אולי בשיגעון מופרז, וגם רעיונותיי השתנו באופן קיצוני, אך הקהל שלי תמיד התייחס למה שעשיתי, ולכן נראה לי שעכשיו יש לי את אותו הקהל שהיה לי בשנות השבעים המוקדמות מאוד. הוא לא השתנה כל כך. לפחות זה היה דבר עקבי בחיי. הקהל שלי היה נאמן מאוד. אך יש לי תחושה, שהיתה תקופה שלקהל היה תסכול מסוים ממני. כי אנשים רצו, ואולי זה רק טבעי, לשמוע את החומר הישן. הם רצו שזה יימשך, ואני התרחקתי מזה מאוד. אבל יצאתי ממה שבעיני היתה תקופה עגומה מאוד בחיי, שנות השמונים, תקופה שהיתה רעה מאוד, שחלק ממנה היה רע מאוד מבחינה יצירתית. היתה בי אדישות כלפי מה שאני עושה. דרכתי במקום אחרי התקופה של let's dance, שהיה הצלחה מסחרית אדירה. תקופה אופורית כשלעצמה. היה מדהים ונפלא שלפתע היה לי קהל בכל העולם, אך לא צפיתי איזה שינוי מחוללת באמן העובדה שהוא מתקבל ככה. והתגובה שלי, העמדה שנסוגותי אליה, היתה שאני צריך לכתוב לקהל הזה. זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת. תמיד בראש ובראשונה כתבתי בשבילי, ואם גם היה לזה קהל, מה טוב. אבל התחלתי לכתוב לקהל המדומה הזה, והרגשתי שאיבדתי את הדרך. פשוט תעיתי לגמרי, ולא נהניתי מזה. ב-1988, בסוף מסע ההופעות העולמי שעשיתי אז, כשהייתי תשוש מהכל, גם כי גררתי מטען של רעיונות וציפיות, שהיו כבר משומשים מבחינתי, שלא רציתי אותם, הרגשתי שאני לכוד בתוך זה, אבל זה היה באשמתי. אני הפלתי את עצמי במלכודת הזאת. אף אדם אחר לא היה אשם. אבל אז מצאתי דרך לצאת מהביצה הזאת, והרעיון היה להיפטר מכל מה שעשיתי לגמרי ובלי היסוס, ממש לזרוק הכל". 'זיגי סטארדסט' זאת תקופה בחייך שאתה מרבה להרהר בה? "כן. היה לי רעיון מוזר, כשהייתי צעיר, שמה שאני באמת צריך לעשות, לא פחות מכל דבר אחר, הוא להביא מידה של תיאטרליות לרוקנ'רול מהסוג שאני עשיתי. לא רציתי לעשות מה שנעשה קודם. רציתי להביא לזה משהו אחר, רב-ממדיות. בחוגי האמנות בלונדון באותה התקופה היינו ערים לרעיון הפוסט-מודרניזם, שהרס את כל מה שהיה מוכר לנו, שניפץ את כל האמיתות המוחלטות. לא נשאר שום דבר מוחלט, שום דבר ברור. הכל נעשה דואלי ופלורליסטי, ונדמה שהכל הבשיל, והגיעה השעה להתרחק מהאמנות שהיית בתוכה ולכתוב עליה מבחוץ. רוק שהתייחס לרוק היה דבר חדש. זה היה מרגש ומסעיר, וידענו שאנחנו מפרקים את כל המערכת הזאת שנקראת רוק". בואי של "חיים על מאדים" נשאר מוגבל לבמה בלבד, או שלקחת את זה איתך? "לפעמים התחלתי לא לראות את הגבול בין הדמות שעל הבמה לזו שמחוצה לה. אבל זה תועד כל כך הרבה עכשיו". נמאס לך מזה? "לא בדיוק נמאס, אלא פשוט כבר לא רלוונטי למי שאני כעת ולמה שאני עושה כעת. זאת הייתה תקופה בעייתית. שנות השבעים היו כמו נסיעה ברכבת הרים, שהייתה בשבילי יותר שלילית מחיובית. 12 או 14 השנים האחרונות היו באמת הכי חיוביות בחיי. מצאתי בהן יציבות מסויימת. לאו דווקא תחושה שאני צודק יותר לגבי משהו, שגיליתי סוד כלשהו. ממש לא. אבל עכשיו אני מרגיש שיש לי הכלים להתמודד עם התוהו ובוהו האישי, שעדיין במוחי לפעמים".

 

[DAN1EL]

כל הכבוד! ../images/Emo97.gif

אני מודה שלא קראתי את הכל, אבל עברתי על הרוב וכמובן שתמיד מעניין לקרוא על דייויד בואי.

גיליתי כמה דברים חדשים שזה תמיד נחמד. חח היה מצחיק לקרוא בסוף אחרי כל ההישגים והדברים שהוא עשה ועבר: "השנה הוא הולך לדבב בבוב ספוג"

בכל אופן - ח"ח על ההשקעה!

 

[גמבה לשלטון]

ווואאוו זה ארוך|נעם|../images/Emo216.gif

כל הכבוד רוני! קראתי כמעט את הכול זה היה מרתק:]

 

[Niandra La Des]

וואו רוני

כל הכבוד לך על ההשקעה!! דייוויד בנאדם מעניין מאוד. שיחקת אותה

 

[קדחת בצנצנת]

../images/Emo45.gif

קראתי הכל, היה מעניין ומושקע (למרות שאם אפשר להעיר, לא תזיק לזה הגהה נוספת).

 

[גיל מ]

אחד מהמתישים...

והטובים

כל הכבוד רוני! עלי והצלחי...

 

[גיל מ]

יש דבר אחד שאני לא מסכים...

אין כזה דבר "דיוד בואי החליט ליצור אלבום שיעשה מהפכה..." וכל המשפטים בסגנון הזה, כי לפי דעתי אי אפשר להחליט שאתה עושה אלבום כזה, כי אם זה היה ככה, כל האומנים היה "מחליטים" לעשות את זה וככה לא היה לנו שום אלבום בינוני,גרוע וכל האלבומים היו ענקיים... אומן אמיתי (כדוגמת דיוד בואי) כותב שיר / אלבום בשביל ליצור, אחרי שהמוצר המוגמר יוצא, זה כבר לא בשליטת האומן. אין כזה דבר להחליט שאתה עושה דיסק מהפכני... שסרג'נט פפר יצא למשל, הביטלס כתבו אלבום בשבילם ובשביל המעריצים. מה שקרה בגללו זה אדיר, אבל אני בטוח שהביטלס לא אמרו "טוב בוא נעשה אלבום שישנה את סדרי העולם ואת המוזיקה לנצח" גם דארק סייד זה היה פשוט משו שהסתובב במוח הדי מעוות של מר ווטרס היקר, ובסופו של דבר יצא לו הדבר הכי יפה שאפשר לשמוע. אם ניקח דוגמא מקומית - שמוליק קראוס אני בטוח לא ציפה שפארודיה על סגנון הביטלס תישאר גם אחרי 40 שנה (החולנות הגובהים) שלום חנוך, אריק איינשטיין, יהונתן גפן וכל חברות "לול" - פשוט לקחו משו מחו"ל ועשו את זה פעם ראשונה בארץ, נכון זה מהפכני, נכון זה אדיר, אבל זה פשוט מה שהם יודעים לעשות, והם לא החילטו על זה. עוד נגיד משו על שלום חנוך - חתונה לבנה יצא ב1981, לא הצליח, אבל היום אומרים שזה האלבום מהפכני ברוק, למה? ככה, כי הוא פשוט כזה, אבל שלום לא החליט שזה יהיה ככה... וסליחה על החפירה - נורא משעמם לי...

 

[ילדת הפרחים ההזויה]

הבנתי מה אתה מנסה לומר,

אבל מה לעשות שאחת המטרות של בואי בליצור את זיגי זה ליצור אלבום ניצחי שישנה את העולם. תתקשר אליי כבר יא מעצבן!!