תאמין לי שאני לא שוכח זאת לרגע. יש
באמריקה את הדברים הגרועים בעולם והדברים הטובים בעולם כאחד. רוב המוסיקה שאני אוהב באה משם. גם רוב הסרטים שאני אוהב באו משם. אבל בשבילי זאת לעולם תישאר ארץ הטפשות השולטת. ג'אז, שהאמריקאים בגאווה קוראים לו "THE ONLY TRUE AMERICAN ART FORM", ז"א האומנות האמריקאית האמיתית היחידה, לא מוצא שם קהל וכל נגני הג'אז הגדולים מרוויחים 80% מהמחיה שלהם באירופה ויפן - שם באמת יש קהל למוסיקה הזו. סרטים אמריקאים יפים נכשלים שם בקופות ומתחילים להצליח רק אחרי זכיות בפסטיבלים אירופיים כגון פסטיבל קאן. סופרים ואומנים אמריקאים מוצאים את הקהל שלהם בתערוכות בפאריז, וצלם אמריקאי מפורסם צריך לנסוע לאירופה כדי לצלם תמונות עירום יפהפיות בגלל שבאמריקה זה נחשב למלוכלך ומגעיל... למה אתה חושב שכל זה קורה?.. אמריקה, כמעצמה כלכלית, היא שדה פורה להתפתחות אומנותית של אנשים באמת מוכשרים ומדהימים... אבל אז הם בורחים משם. למה? כי זאת ארץ הטפשות הפורחת. הרוב המוחלט של האוכלוסיה (הענקית) של ארצה"ב זה אנשים שלא מסתכלים שום מקום חוץ מהחצר שלהם. הם מעודדים ביינוניות ומוצאים דרכים חדשות לחגוג את זה שלא צריך להיות טוב בכלום, בעוד שאנשים שיוצאים דופן בכל צורה מסתכלים עליהם עקום, כי הם לא מתאימים לשבלונת הבינוניות המפגרת שלהם. עזבו אותי מזה. כל פעם כשאני שם אני נתקף חרדה שכל העולם, ובמיוחד הארץ שלנו, מעתיקים מהאוויליות הרייקנית הזאת.