פיוט ישן

נחליאלי

New member
פיוט ישן

מפרץ קטן אורב לפתחי. מימיו דלוחים ורדודים. על פניהם מרחפים שברים מקרקעיתו מזדקרות גרוטאות. חפצים משונים מתחככים אלה באלה, ובנשוב רוחות הלילה האפלות, גוברת שם המולת העיסה העכורה. ניטחים אלה באלה שבבים של צער חדים כסכינים מזמנים שעברו, גושים של פחד מימים שיבואו, חלאה דביקה של תמונות רעות. אני נחפז לאטום את הפתחים, דלתות וחלונות, אבל הקולות חודרים, אבל התמונות מצטיירות מאליהן, והם מושלים בי.
 

*קסנדרה

New member
וואוו - הזיה או שמא זכרונות עבר ?

נחליאלי כך, או אחרת, מדהים. קשה לקריאה, טעון כאב וכמעט חסר תקווה. ניטחים ????? אולי כוונתך ניתכים ? או שמא תבהיר ? קסנדרה
 

נחליאלי

New member
הבהרה ל`ניטחים`

הבהרה ל`ניטחים` - לא ניתכים (שמתקשר להתכה, למטר) אלא ניטחים - כמו להטיח, להשליך בכוח, כמו - להטיח במישהו דברים קשים תודה קסנדרה על התייחסותך!
 

נחליאלי

New member
נ. ב. - מוטחםי, לא ניטחים, כנראה.

בדקתי - קסנדרה - את צודקת: השורש טיח נוטה בהופעל, לא בנפעל - לכן צריך להיות: מוטחים. אבל איני יודע איך מתקנים `הודעה` - ולכן אני עושה את התיקון בהודעה חדשה. תודה
 
למעלה