It's Perfectly Normal...
כולנו צריכים אבא כזה כמו של ג'ים מאמריקן פאי שיודיע לנו שהכל נורמלי ורגיל ובסדר, ובלי שתיקות מביכות אחרי שאתה מספר לחברים, ולפי השתיקה שמשתררת אתה מבין שעשית משהו באמת מוזר. מין הורה כזה שגם אם זיינת דבר מאכל, או עוגה במקרה הוא יגיד לך שזה בסדר, אתה בן 16 וזה קורה לכולם. בקיצור מה שרציתי להגיד שזה נורמלי לגמרי, וזה קרה וקורה להרבה אנשים וגם לי. ואם את מאלה שנתינת שמות לבעיות עוזרת להם (כהיפוכונדרית, לי זה תמיד עוזר) אז אני רוצה להגיד שיש לזה שם וזה נקרא "דיסטימיה", מה שאומר דיכאון קל שנמשך תקופה ארוכה. ואם אני לא טועה איזה 80% מהאוכלוסיה (לפחות בארה"ב) סובלים מזה. ובעניין הטיפול, זה משהו שצריכים להגיע אליו מוכנים. אז את לא יכולה לדחוף את עצמך בכוח לזה. כשיגיע הזמן ותרגישי מוכנה, את תעשי את זה לבד. ובעניין הטיול, רעיון טוב. תמיד מומלץ ליסוע לכמה ימים לבד. לא בטוחה שתצליחי לפצח את הנוסחה בכמה ימים ובכל זאת, יכול להיות שבמהלכם, הנוסחה והפיצוח יקבלו פרופורציות אחרות והנוכחות שלהם תהיה פחות מטרידה. ובעניין הנוסחה לפיצוח, אני חושבת שזו עבודה של חיים שלמים. אתה כל פעם מבין משהו קטן, לפעמים ממשיך איתו הלאה לפעמים זורק אותו באחד הסיבובים וממשיך לחפש. לא כל נוסחה מתאימה לכל מצב, ולכל גיל, ועם השנים אנחנו ממשיכים לחפש את הנוסחה, לשנות אותה, להתאים אותה למצב הנוכחי, ולזרוק אותה בסיבוב הבא. ויש בזה משהו מנחם שאנחנו ממשיכים לחפש, כי זה אומר שאנחנו לא שוקעים בתוך שגרה ולא נמצא את עצמינו עוד עשר שנים תוהים לעצמינו מה לעזאזל עשיתי בעשר השנים האחרונות... אז אולי לא היה לנו טוב בכל אחת מהשנים, אבל לפחות חשבנו, וחיפשנו, וסבלנו ותהינו וניסינו לשנות, וניסינו דברים ישנים וחדשים, ומבחינתי, זו המשמעות של להמשיך לחיות. (אוף. זה נורא קלישאתי) ותסלחי לי אם לא אתייחס ברצינות לאיום שלך לחתוך, לא יודעת אם את הורידים, או סתם בסגנון "תעצרו, אני רוצה לרדת", זה לא נשמע רציני. לא עושים את זה ככה. ואפילו ה"לא רציניים" אומרים את זה כשהם עומדים על הגג של עזריאלי ולא כשהם יושבים בבטחה מול המקלדת...
וודאי שאת צודקת. כולכם צודקים. הכל ידוע וברור כולל את כל תורות השלבים. אבל זה נתקע בשלב הידיעה ולא מחלחל. אווף מה אני בעצם רוצה מכם? לא יודעת אבל אתם עושים את זה מצוין.
