נמאס להתבחשש
New member
פוסט
בא לי לכתוב. פשוט לכתוב פוסט כזה ארוך מושקע. שיישטף בנהרות של מילים ישר אל המקלדת. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב.רק לשתף אני רוצה. רק להגדיר לעצמי בעצמי את עצמי לחוות שוב את ההקלה של הכתיבה. בעצם החוויה מחולקת לכמה חלקים. רבע השעה שבה הידים לא מפסיקות להקליד, אז באה ההקלה. אחר כך חשש מהתגובות. שתמיד איכשהו מצדיק את עצמו. אנשים הם שיפוטיים, הם לא מבינים, אני חושבת הם לא קלעו. הם פספסו את הנקודה. ויש את נקודת האור של המגיבים שביודעין או שלא ידעו להגיד בדיוק, לסכם במשפט או שניים. אולי הכייף שבבינגו הזה שווה את האכזבה. ואז אני קוראת את זה ממרחק של כמה ימים. ברוב הפעמיים מתעצבנת על עצמי. בשביל מה לעזאזל אני צריכה את זה. פעם כשהכל היה אנונימי היה הרבה יותר פשוט. היום כשהניקים הפכו לנוף חיי. לחבריי הטובים או לאנשים שפיתחו מולם את מגוון קשת הרגשות החל מהערכה עצומה עד לאיך נאמר את זה בצורה הכי נקיה גרמו לי לשמוח שאני היא אני ולא משהו אחר. אני לא מצליחה לכתוב כבר הרבה זמן. הפרעות קשב וריכוז הן דבר נרכש? או אולי הן התרגשו אליי בגלל התוהו הפנימי. מה אני רוצה בעצם? לא יודעת. תחושה מגעילה של כלום וריק. כאילו שביעה מוחלטת ומה עכשיו. וזה לא כך כי לא טעמתי עוד שום דבר. לא באמת עשיתי משהו. לא בהשוואה למישהו אחר אלא רק לגבי עצמי. כלום פשוט כלום. והתחושות האלו מוכרות, מוכרות מידי מלוות אותי הרבה שנים. כאילו אני חיה בקו לינארי. אין לי סיבה אמיתית להרגיש ככה. ולמה אני כותבת את זה כאן? מחפשת אהדה? או איזשהוא קול רציונלי שימש ככאפה מנערת שאני מוכרחה כבר לקבל? למה לא ללכת כבר לטיפול פסיכולוגי שיפרק את כל הגושים, שיאיר את הפינות האפלות.בעצם הן לא זקוקות לתאורה רק להשלמה, לדעת שהן קיימות. ואפילו הלל מסבסדת. אבל אני לא מוצאת את הכוח או החשק להרים את הטלפון. לא רק לפסיכולוג, גם ללימודים וכבר התחלתי להתעניין ולהרשם. וזה נתקע. לא יודעת למה. אין לי כוח אין לי כוח לכלום. נהייתי מישהי שפחדתי להיות. זו שחוזרת מהעבודה מעבירה את הזמן עד הלילה כדי לקום מחר לעבודה. פחדתי שזה יקרה לי בגיל ארבעים, ראבק למה עכשיו? מוקדם לי מידי להיות עייפה ומאוכזבת. עוד לא הספקתי כלום. ומה אני רוצה בכלל, לא רוצה כלום. כי להיות מה שאני מסוגלת אני לא אהיה. מהמון סיבות, חלקן תרוצים. אבל תירוץ הוא לא פחות ערך מסיבה אמיתית, לעיתים אף עולה עליה. כאילו קהות. אין לי תאבון לחוויות. פספסתי אותו איפשהו בדרך, בין המגורים ברחוב, ללימודי הקולנוע שאיכזבו, לאנשים שהכזיבו, הטבע האנושי רע ומפחיד, עדיף לא להתבלט, לא לרטון לא להעז, להיות בסדר עם כולם, זה חוסך צרות. לא הייתי פעם ככה. אנשים כן משתנים. <אתנחתא לקריאת מה שכתבתי> יופי רסל, הרהורי בת השש עשרה האלה מאוד מתוקים. אם היית בגיל הנכון היית גרופית של אביב גפן. מעצבן להתבגר לפני הזמן ולחוות התבגרות מאוחרת. עקפו אותי דילגו ולי זה כבר לא משנה. מה אני רוצה, מה מהנה אותי. אתם יודעים מה אתם רוצים? ואם זו רצון טפשי וקטן, זה מביש לדבר עליו? או לנסות להגשים אותו? הנשמות הטובות כאן יגידו שלא, ששום דבר לא טיפשי וקטן והכל בעיני המתבונן. אולי זה העניין שהשאיפות שלי נראות לי טיפשיות. הרצונות אידיוטים והכל שיטחי ורדוד עד אימה. בנאדם זה דבר מורכב. אבל כמה סוגי אישיות יכולות להתרכז במטר חמישים ושמונה? זה לא ייחודי לי, אני יודעת, כולם חוויום את זה ואיכשהו חיים. או שהם נדבקים לשגעון מסוים או שמעבירים את החיים בלבטים, עליות ירידות, פה ושם מפציעה אהבה שמורחת שכבת לכה דקה ושבירה על הלב. כשיש ילדים התמונה משתנה, טיולים פה ושם. ריגושי רכב חדש, ג'לי אדום וקוטג' בדיור מוגן כלשהו, וזהו. הרבה חיים ככה, לא מנחם. רוצה לשבור את המעגל. זו הסיבה שאני נוסעת בסוף השבוע לכמה ימים. כי אם אגיע למסקנה שהמעגל ימשיך ויתחזק את עצמו ורק יתרחב בשנים. אני חותכת. לא רוצה ככה. זה חסר טעם ומשמעות. זה שכולם ככה. אני לא. אני כן ייחודית. אני ייחודית בזה שברגע שאבין את הנוסחה הזו ואושש לעצמי בעיקר שהיא ממשיכה את עצמה. אין לי מה לחפש יותר. עכשיו אני חווה את ההקלה שבכתיבה, שהגוש פורק ונאמר. <רק בלי טלפונים מודאגים, אין לי כוח לזה, כואבות לי הכתפיים ותרמתי בבית. בבקשה תהיו ניקים אנונימים שקוראים ומזדהים או בזים או כמובן מייעצים מניסיון חייכם העשיר,הרי וודאי מה שאתם עברתם אני ביוווואוק עוברת, והתבונות שלכם יתאימו לי כמו כפפה לנעל בית>
בא לי לכתוב. פשוט לכתוב פוסט כזה ארוך מושקע. שיישטף בנהרות של מילים ישר אל המקלדת. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב.רק לשתף אני רוצה. רק להגדיר לעצמי בעצמי את עצמי לחוות שוב את ההקלה של הכתיבה. בעצם החוויה מחולקת לכמה חלקים. רבע השעה שבה הידים לא מפסיקות להקליד, אז באה ההקלה. אחר כך חשש מהתגובות. שתמיד איכשהו מצדיק את עצמו. אנשים הם שיפוטיים, הם לא מבינים, אני חושבת הם לא קלעו. הם פספסו את הנקודה. ויש את נקודת האור של המגיבים שביודעין או שלא ידעו להגיד בדיוק, לסכם במשפט או שניים. אולי הכייף שבבינגו הזה שווה את האכזבה. ואז אני קוראת את זה ממרחק של כמה ימים. ברוב הפעמיים מתעצבנת על עצמי. בשביל מה לעזאזל אני צריכה את זה. פעם כשהכל היה אנונימי היה הרבה יותר פשוט. היום כשהניקים הפכו לנוף חיי. לחבריי הטובים או לאנשים שפיתחו מולם את מגוון קשת הרגשות החל מהערכה עצומה עד לאיך נאמר את זה בצורה הכי נקיה גרמו לי לשמוח שאני היא אני ולא משהו אחר. אני לא מצליחה לכתוב כבר הרבה זמן. הפרעות קשב וריכוז הן דבר נרכש? או אולי הן התרגשו אליי בגלל התוהו הפנימי. מה אני רוצה בעצם? לא יודעת. תחושה מגעילה של כלום וריק. כאילו שביעה מוחלטת ומה עכשיו. וזה לא כך כי לא טעמתי עוד שום דבר. לא באמת עשיתי משהו. לא בהשוואה למישהו אחר אלא רק לגבי עצמי. כלום פשוט כלום. והתחושות האלו מוכרות, מוכרות מידי מלוות אותי הרבה שנים. כאילו אני חיה בקו לינארי. אין לי סיבה אמיתית להרגיש ככה. ולמה אני כותבת את זה כאן? מחפשת אהדה? או איזשהוא קול רציונלי שימש ככאפה מנערת שאני מוכרחה כבר לקבל? למה לא ללכת כבר לטיפול פסיכולוגי שיפרק את כל הגושים, שיאיר את הפינות האפלות.בעצם הן לא זקוקות לתאורה רק להשלמה, לדעת שהן קיימות. ואפילו הלל מסבסדת. אבל אני לא מוצאת את הכוח או החשק להרים את הטלפון. לא רק לפסיכולוג, גם ללימודים וכבר התחלתי להתעניין ולהרשם. וזה נתקע. לא יודעת למה. אין לי כוח אין לי כוח לכלום. נהייתי מישהי שפחדתי להיות. זו שחוזרת מהעבודה מעבירה את הזמן עד הלילה כדי לקום מחר לעבודה. פחדתי שזה יקרה לי בגיל ארבעים, ראבק למה עכשיו? מוקדם לי מידי להיות עייפה ומאוכזבת. עוד לא הספקתי כלום. ומה אני רוצה בכלל, לא רוצה כלום. כי להיות מה שאני מסוגלת אני לא אהיה. מהמון סיבות, חלקן תרוצים. אבל תירוץ הוא לא פחות ערך מסיבה אמיתית, לעיתים אף עולה עליה. כאילו קהות. אין לי תאבון לחוויות. פספסתי אותו איפשהו בדרך, בין המגורים ברחוב, ללימודי הקולנוע שאיכזבו, לאנשים שהכזיבו, הטבע האנושי רע ומפחיד, עדיף לא להתבלט, לא לרטון לא להעז, להיות בסדר עם כולם, זה חוסך צרות. לא הייתי פעם ככה. אנשים כן משתנים. <אתנחתא לקריאת מה שכתבתי> יופי רסל, הרהורי בת השש עשרה האלה מאוד מתוקים. אם היית בגיל הנכון היית גרופית של אביב גפן. מעצבן להתבגר לפני הזמן ולחוות התבגרות מאוחרת. עקפו אותי דילגו ולי זה כבר לא משנה. מה אני רוצה, מה מהנה אותי. אתם יודעים מה אתם רוצים? ואם זו רצון טפשי וקטן, זה מביש לדבר עליו? או לנסות להגשים אותו? הנשמות הטובות כאן יגידו שלא, ששום דבר לא טיפשי וקטן והכל בעיני המתבונן. אולי זה העניין שהשאיפות שלי נראות לי טיפשיות. הרצונות אידיוטים והכל שיטחי ורדוד עד אימה. בנאדם זה דבר מורכב. אבל כמה סוגי אישיות יכולות להתרכז במטר חמישים ושמונה? זה לא ייחודי לי, אני יודעת, כולם חוויום את זה ואיכשהו חיים. או שהם נדבקים לשגעון מסוים או שמעבירים את החיים בלבטים, עליות ירידות, פה ושם מפציעה אהבה שמורחת שכבת לכה דקה ושבירה על הלב. כשיש ילדים התמונה משתנה, טיולים פה ושם. ריגושי רכב חדש, ג'לי אדום וקוטג' בדיור מוגן כלשהו, וזהו. הרבה חיים ככה, לא מנחם. רוצה לשבור את המעגל. זו הסיבה שאני נוסעת בסוף השבוע לכמה ימים. כי אם אגיע למסקנה שהמעגל ימשיך ויתחזק את עצמו ורק יתרחב בשנים. אני חותכת. לא רוצה ככה. זה חסר טעם ומשמעות. זה שכולם ככה. אני לא. אני כן ייחודית. אני ייחודית בזה שברגע שאבין את הנוסחה הזו ואושש לעצמי בעיקר שהיא ממשיכה את עצמה. אין לי מה לחפש יותר. עכשיו אני חווה את ההקלה שבכתיבה, שהגוש פורק ונאמר. <רק בלי טלפונים מודאגים, אין לי כוח לזה, כואבות לי הכתפיים ותרמתי בבית. בבקשה תהיו ניקים אנונימים שקוראים ומזדהים או בזים או כמובן מייעצים מניסיון חייכם העשיר,הרי וודאי מה שאתם עברתם אני ביוווואוק עוברת, והתבונות שלכם יתאימו לי כמו כפפה לנעל בית>
