פוסט מודרניזם

[oren29at]

מה זה משנה למה הוא לקח סמים?

לו ריד לא היה מוזיקאי שהיה גם נרקומן- הוא היה נרקומן שמישהו (אנדי וורהול) החליט שהוא יכול להיות מוזיקאי. וורהול עשה את הפרובוקציה, לו ריד היה הפרובוקציה. ושלא תטעה- כמו שוורהול בחר בריד, הוא יכול היה לבחור בג'אנקי מנגן אחר. בזמן אמת, כשוורהול עשה את הבחירה שלו, ללו ריד לא היה שום ערך אמנותי שהוא.

אתה עושה רומנטיזציה לקורות החיים של ריד, בגלל שיש לך את הפרספקטיבה. כמו ציףציף, אני מוכן לשים את כספי שבזמן אמת היית מקיא (מטאפורית ומילולית) על לו ריד ועל המוזיקה שלו.

 

[droriko]

לו ריד היה תורם למוזיקה בכל מקרה

עם הקשרים של אנדי או בלי. לא יודע אם הוא היה הופך לכזה מפורסם, אבל בן אדם עם חשמל בידיים חייב לשלוח בסוף כדורי אש.

 

[oren29at]

או שלא

העולם מלא בלו רידים שלעולם לא נדע עליהם. אתה לא יכול לדעת. המקסימום שאפשר זה להעריך את התרומה האמנותית של לו ריד לתרבות המערבית, שזה לא מעט גם בלי להניח הנחות דטרמיניסטיות.

 

[ציףציף1000]

או, כאן אתה טועה לגמרי

ריד היה משורר, שהחליט לשלב בין שתי האהבות שלו: שירה ורוקנרול. הוא הקים את הוולווט אנדרגראונד לפני שפגש בוורהול, ולמעשה ניגן בלהקות מאז שהיה בן 14. הוולווטס כבר ניגנו בהופעות, כאשר וורהול בא לראותם. וורהול זיהה בהם את התכונות שהיו קיימות גם באמנות שלו, ופרש עליהם חסותו, דהיינו נתן להם כסף, פתח בפניהם דלתות בתעשיית המוזיקה, והפך אותם לחלק מהמופע שלו, Exploding Plactic Inevitable (אאל"ט זה השם). הוא לא "עשה" אותם, ואפילו לא הפיק אותם, למרות שלקח קרדיט כמפיק על אלבומם הראשון. המפיק-בפועל היה טום ווילסון.

זה לגמרי לא נכון שלריד לא היה ערך אמנותי בלי וורהול; הוא פרסם דברי שירה עוד לפני כן, והקליט. חלק מהשירים שהופיעו באלבום ה"בננה" נכתבו כמה שנים קודם לכן - יש דמואים (מרתקים) של חלקם. התרומה של וורהול לוולווטס היתה עצומה, אבל לא מוזיקלית.

 

[oren29at]

ובלי החסות של וורהול מה?

זה הופך לוויכוח היפותטי רק כדי לנצח בטיעון שנקבע מראש, וכנראה שהעובדות אינן לצידי

. לו ריד איננו סיד וישס. זה נכון. כך או כך- בתרבות מוזיקלית מאד מסויימת של תקופתה, מה היה הסיכוי של המשורר/מלחין היהודי מפיטסבורג להפוך ל"לו ריד" שאנחנו דנים בו כרגע?

אחרי הוולווט, ריד חזר הרי הביתה, והלך לעבוד בחברה של אבא שלו. האימפקט של ריד בחלק הראשון של הקריירה שלו היה קטן למדי. הוא יכל לגמור כמו ניק דרייק- מת ממנת יתר, מוערך בדיעבד הרבה שנים אחרי+ פרסומת, או כמו סיקסטו רודריגז- מישהו עם חלום נעורים של רוק'נ'רול שהתייאש ממנו, ופתאום קיבל את ההכרה שלא זכה לה בזמן אמת.

אני לא בא להקטין את האמנות של ריד (ממש לא), אלא להכניס לפרופורציות את היחס אליו בזמן אמת, יחס שהיה פועל יוצא של ההתנהגות האישית שלו.

 

[droriko]

שיחקת אותה עם הדוגמא של וישס

שהוא הדוגמא המושלמת לפרובוקציה נטו ואפס אומנות. אם אנחנו בקטע של משחק אסוציאציות אז אין ספק שהייתי בז לו ב-79.

 

[ציףציף1000]

אני לא בטוחה שהבנתי את הטיעון שלך

לכל אמן יש מהלך קריירה ייחודי לו, המבוסס על יכולותיו ברגע נתון (מעבר לכשרון המוזיקלי), ועל הסביבה בה הוא פועל. אפילו רודריגז פעל בסביבה שהיתה מאוד פעילה ויצירתית באותה תקופה - דטרויט, שבה היתה סצינה חשובה באותם ימים - כך שהעלמותו לא נבעה דווקא מהעדר סצינה תומכת. כנראה שנסיבות אישיות הן שגרמו לכך.

באשר לריד ולוולווטס, זינוקם לתודעה הציבורית הוא אחד המהלכים המרתקים בתולדות הרוק. בשנות השמונים דיברו וכתבו הרבה על איך זה קרה, אבל כיום הפרספקטיבה השתנתה: אנשים לוקחים כמובן מאליו שמדובר בלהקה חשובה ושריד הוא אחד מהיוצרים הכי מפורסמים ומשפיעים. העובדה שהם היו אלמוניים למדי, נשכחה. לבואי היה חלק בהכרה הגוברת בהם, במקביל לאיגי פופ והסטוג'ס בארה"ב (שהופקו ע"י קייל), ואז כמובן כל הלהקות שחיקו אותם או הלכו בדרכם, והיו רבות (מוט, הניו יורק דולז וכו' וכיו"ב). עד walk on the wild side, שנהיה להיט, והפך את ריד לשם המוכר גם ע"י המיינסטרים. אבל בעקרון, השיח המוזיקלי באותם ימים לחלוטין התעלם ממנו ומהוולווטס. למרות שהם יצאו לטורים, הקהל שלהם היה מצומצם."רולינג סטון" סרב אפילו לסקר את אלבום ה"בננה" ב-67 בטענה שהוולווטס אינם להקה אמיתית, אלא דאחקה של וורהול.

 

[oren29at]

הבנת את הטיעון שלי לגמרי

וכתבת, פחות או יותר, את מה שהתכוונתי אליו

 

[droriko]

אני לא יודע על איזה רפרנסים אתה מדבר

המילים הם מילים פח, כמה רפרנסים כבר יש שם?

 

[oren29at]

במיוחד בשבילך- טקסט של מישהי חכמה

על ליידי גאגא


http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=552&messageid=170075231

 

[droriko]

היא בעצמה כתבה

שלגאגא אין חדשנות מוזיקלית אלא של כל מה שמסביב, שזה בדיוק מה שאני אמרתי רק לא בטון משתפך של מעריצה בת 14

 

[oren29at]

הורה חדשנות

איכשהו תמיד נשלף האס המנצח, הג'וקר הגדול, החדשנות הקדושה, כאילו היא היא המבדיל הגדול בין מוזיקה "איכותית" למוזיקה "שאינה איכותית".

מה חדשני בקלפטון? בקוסטלו? בנירוואנה? בניל יאנג? בניק דרייק?

אמנות ורפרנסים הולכים יד ביד. האמן לוקח חומרים מהעבר, ומרכיב מהם אמירה אישית. ליידי גאגא היא רפרנסורית מעולה ויש לה אינטלקט עצום. אתה לא חייב לאהוב את המוזיקה שלה, באותו אופן שאני לא אוהב את בוב מארלי, נניח, אבל זה בגלל שאני לא אוהב רגאיי, לא בגלל שרגאיי זאת מוזיקת פח של סטלנים חסרי מושג (היא לא, אם מישהו הבין אותי לא נכון)

 

[droriko]

קודם כל ניל יאנג כן חדשני

הוא יצר סאונד משלו שהוביל להמון חקיינים, המוצלחים שבהם הם דינוזאור ג׳וניר.


נירוונה באלבום השני נוורמיינד שילבו בין הגרנג׳ המחוספס של ה-80 והמלודיות של ה-60 וגם להם קמו מיליון חקיינים.
את שאר אלה שציינת אני לא הכי מכיר.


כשאני שומע את גאגא או ריאנה ברדיו(האשמה היא על הנהג אוטובוס לא עלי) אני בעיקר שומע אבולוציה(או דה אבולוציה) של הפופ הדלוח שקדם להן. זאת פשוט מוזיקה שהולכת טוב עם הוודקה-רד בול במסיבות. אין כאן שום שילוב לא צפוי של רגאיי או ג׳ז

 

[oren29at]

חקיינים לא אומר בהכרח "חדשני"

גם לשלמה ארצי קמו המון מחקים.

מה שכתבת על נירוואנה נשמע כאילו לקוח מאיזו אנציקלופדיה, ובכל מקרה זה לא מספר כלום על המוזיקה שלהם. אני גם לא כל כך מבין את ההבדל בין אבני הבנין של נירוואנה (גראנז', סיקסטיז) לבין אלה של גאגא למשל.

בשני המקרים- של יאנג ושל נירוואנה- התייחסת למעטפת, כלומר לסגנון המוזיקלי (אני מניח שדינוזאור ג'וניור לא מחקים את הטקסטים של יאנג). לגבי ההערה על מה שהולך טוב עם המוזיקה- זה לחלוטין טעם אישי שלך, והוא לא מייצג או מלמד על שום דבר מלבד הטעם האישי שלך.

 

[noosh]

ואני בעצמי אומרת

שמה שהיה היה, ומה הווה היה, ומה שיהיה היה. זה שלגאגא אין חדשנות מוזיקלית (וכמו שאורן כתב מתחתיי, מה זה אומר בכלל?) לא אומר שהיא לא מחדשת. העניין הוא, שאתה מתייחס למוזיקה בואקום ולא כלכך שם לב שהיא פועלת בקונטקסט תרבותי (וזה כבר בהודעה הראשונה שלך - פוסט מודרניזם בהקשר של מוזיקה. פוסט מודרניזם לא פועל בתחום אחד בלבד, כי כל הפואנטה של פוסט מודרניזם זה להגיב לתהליכים ולהתנגד לחשיבה צרה). פופ באופן ספציפי במיוחד עובד ככה, והקיבעון המחשבתי שהפופ נכנס אליו בניינטיז ובתחילת שנות ה-2000 נשבר - התנפץ - על ידי ליידי גאגא. זה מהלך הרבה יותר חדשני ומחדש וחשוב לתקופה הזאת, ולתרבות הזאת, ולערך הזה, מאשר עוד סינטיסייזר.
אניוואי, כתבתי על גאגא כבר הרבה פה בפורום (ובאותו השרשור המקושר פה), אני לא יודעת אם יש טעם להרחיב כי אני לא בטוחה שיש הקשבה ונכונות באמת לפתוח את הראש בצד השני, אז בינתיים אינ אשים את זה פה, ואם זה לא יסביר כמה דברים, אז אני באמת קטונתי.

(במאמר מוסגר: לא מעריצה, ולא בת 14. ואני לא כלכך מבינה למה הצורך הכלכך-בוער הזה לזלזל במי שמולך, אם הוא לא מחזיק בדעות שלך. לא שיש לזלזל במעריצות בנות 14 אם יש להן משהו להגיד, ועדיין אפשר היה לחוש את הנימה הזאת במילים.)

 

[droriko]

כן קראתי את המאמר

אז תמונת עירום של גאגא זה לא פורנוגרפיה , זה ״אמנות״ ״הצהרה אישית״ ״סוריאליזם״ ״העצמה נשית״ ״מחאה על הכיבוש״ סבבה לגמרי, רק איך זה קשור למוזיקה בדיוק

 

[tzvika321]

אז ללבוש בגדי נשים ולהתאפר זה רק טרנסווסטיזם

באמת תהיתי מה הקשר בין בואי וגבריאל למוזיקה.

מוזיקה זה דבר מאד פשוט, לא צריך שום דבר מסביב. הנה, במעליות למשל, חווית המוזיקה היא החוויה האולטימטיבית.
מטר על מטר, בלי שום דבר שיסיח את הדעת מהמוזיקה, רק היא, בצורתה הטהורה, ללא שום הצהרות ומחאות.
בגלל זה תמיד כשבא לי לשמוע מוזיקה, אני הולך לקניון ונכנס למעלית.

 

[droriko]

אבל למה

אני צריך את האמן בשביל המשהו מסביב הזה. אני יכול לשמוע פיקסיז ולהסתכל על הקיר ועדיין אהנה, מה אני צריך שקים דיל תשים נצנצים ושפרנק בלאק ירקוד בטן?

 

[oren29at]

הכל זה תדמית, גם האנטי תדמית

מה אתה חושב, שהפיקסיז סתם ניגנו מוזיקה להנאתם הטהורה, שבמקרה התגלגלה להמון אזניים?

הפיקסיז היו חתומים בלייבל הבריטי האיכותי/אמנותי 4AD. בארה"ב הם הופצו ע"י אלקטרה, לא בדיוק הלייבל העצמאי והקטן ביותר בעולם. תסתכל שוב על עטיפות האלבומים שלהם, לא ממש הפשטות בהתגלמותה. הסולן וכותב השירים העיקרי שלהם אימץ את שם הבמה "בלאק פרנסיס". כל זה מהווה הצהרה אמנותית (או אוסף של הצהרות כאלה). אתה, מצידך, יכול להתעלם מהם, או לנסות לחוות אותם כחלק מהחוויה המוזיקלית.

למוזיקאים שונים יש דרכים שונות לעגן את המוזיקה שלהם בקונטקסט רחב יותר, תרבותי/חברתי/אמנותי, שאיננו רק המוזיקה כלשעצמה. עטיפות אלבומים, תדמית אישית חיצונית, רפרנסים שונים ומשונים- כל אלה יכולים להוסיף לחוויה, אבל אפשר גם להנות ממוזיקה בלעדיהם, אם אתה מתעקש.

בכל מקרה, מומלץ להיות מודעים לכל זה.

 

[droriko]

איזה תדמית בדיוק יש לפראנק בלאק?

(חוץ מהתדמית של האלוהים עלי אדמות כמובן

)

הוא מתלבש ונראה כמו סוכן ביטוח,בטח לא כמו "רוק סטאר". הוא לא קורא לצלמי רכילות כל פעם שהוא הולך להשתין, לא דוחף את עצמו לכל תכנית אפשרית בטלויזיה. ומה הקשר בין הויכוח על תדמית לחברת תקליטים. כל אמן היה רוצה שתאמץ אותו חברת תקליטים גדולה שתפיץ את המוזיקה שלו ליותר אנשים, כל עוד המפיקים לא סירסו את בלאק ונתנו לו להתפרע down to the well כמו שאומר השיר, אז זאת אחלה עיסקה.