אני חושב שאתה מערבב קצת
"פוסט מודרניזם", אם אני מבין אותו נכון, הוא ביטול ההירארכיות המסורתיות או המקובלות, וההבדלים בין "גבוה" ו"נמוך". רוק'נרול התחיל כ"בידור" והפך ל"אמנות" באמצע שנות השישים. גם "פופ מסחרי" יכול להכיל איכות אמנותית, אם יש מי שמוצא אותה בו, וזה לא משנה אם היתה כוונה כזאת או שלא.
אני לא בטוח שאפשר להגיד על מוזיקה מסוימת שהיא "פוסט מודרנית". הדוגמה שהבאת של קניה ווסט היא סוג מסוים של יצירתיות מוזיקלית, לא שונה כל כך ממה ש Can עשו בשנות השבעים, או להבדיל טים באקלי באלבומי אמצע הקריירה שלו, שחלקם בלתי שמיעים בעליל (עבורי לפחות).
"מוזיקה מנותקת מהאמנים שמבצעים אותה" מעידה על כישלון של האמנים האלה, או לפחות כלשון שלהם להגיע אליך (יתכן שמאזינים אחרים חווים את החיבור שאתה לא). כשאני חושב על זה עכשיו, לבק היה אלבום שאפשר להגדיר אותו "פוסט מודרני"- הוא שיחרר רק את התווים של השירים, ואיפשר לכל דיכפין לבצע אותם כרצונו. מבחינתי, אגב, מדובר היה במהלך כושל בבסיסו, שמייתר בעצם את בק כמוזיקאי, ומעמיד את השירים העירומים שלו בשורה אלמונית אחת עם מלחינים כמו מוצארט, גרשווין, או לנון ומקרטני. בשורה הזאת אין לבק שום יתרון שהוא. ההיפך הגמור.
לנקודת הלו ריד שלך, וה"יקיות" שלו- זה מזכיר לי את המאמץ העצום של דני סנדרסון לאורך כל הקריירה, שבסופו הוגשה ומוגשת למאזין מוזיקה אינטילגנטית ונון שלאנטית. אין מה לעשות, רק עבודה קשה מביאה לתוצאות מעולות. הדוגמה ההפוכה היא אלבומי הסולו של סיד בארט. לא שמעתי אותם במלואם, אבל המוזיקה שם נעה בין רגעים מבריקים לכאלה שבהם כל הנוגעים בדבר מנסים לחפות על חוסר החשק/יכולת של בארט בהצלחה חלקית מינוס.
