עשתורת
אבא מביט כשאני מניקה. אוהבת את התחושה. אני מניקה את לידור והוא מביט בנו, בביתו והנכד הראשון וממש מוקסם. רק מוקסם? "את תפסיקי!" אמר לי בועז בעוינות מיד אחרי הלידה.. "את מה?" שאלתי בעיוורון, מופתעת. "להניק מול האבא שלך!" הוא ממשיך במשטמה, ודרך המבט בעיניו הבנתי כהבט דרך מראה דבר אסור? טמא? ואבא, הוא אכן רק צופה בנכדו הגרגרן כשהוא ממש תוקף את שדי אימו? ובועז? מרגיש מאויים מהמראה? כיצד אשתו חושפת שדיים מול ובנוכחות אביהוסבי בנו? מעולם לא ראיתי בכך דבר אסור. אני באה מבית חופשי. זוכרת את אנקות הריגוש מחדר ההורים. את תנועותיהן האחת על השני תחת השמיכה שלא היו עוצרים בה כשנכנסתי אני או שתי אחיותי לחדרם. או נכנסות למקלחת כשאבא ואמא התרחצו, וכך הם כשאנחנו, ומגיל ארבע עשרה אני מודעת למבטים שאימא הייתה מביטה בי ואמרת לי: "יוניתי.. את גדלה להיות אישה יפה." היא אומרת לי מספר פעמים, עד שלבסוף לא התאפקה ושאלה: "את לא שואלת מה זה אומר? או למה אני אומרת ככה?" "למה?" שאלתי, ואמא אמרה, אולי אסור לנו כבר להיכנס למקלחת כשאתן שם..." ואני לא ירדתי לדעתה למי התכוונה במילה 'לנו' ולמילה 'כשאתן.' כמו להוסיף בלבול היא אומרת לי כעבור זמן מבלי להסיר את עיניה מחולצתי: "אבא אומר שיש לך גוף יפיוף." היא מעבירה יד על כתיפי, ישבני, ומעלה על ביטני ונעצרת בחזי הקשוי. "כן יוניתי, הם גדוליםםם, מוצקיממ-םםם, השדיים שלך" ומלטפת. והפיטמות מיזדקרות, ואני מדמיינת אותה מספרת, לאבא, -הם מספרים הכל! - חום נעים פושט בי. חום של החמאה. לא זו לא מיניות, חשבתי עד לטרוניותיו של בועז, כי הרי הוא הראשון שכנערה הייתי מראה לו כל חזייה חדשה שמודדת, מראה לא במציאות, לבושה בה לראווה, והוא זה שממליץ לי על רצועות דקות יותר, או ספלולים רכים, אולי מרווחים יותר או מכונסים לחשיפת העופרים או עטיפתם, או הצבע., ועד כמה אהב סגול! כל אלה עוברים בזכרוני כשלידורי יונק מהפיטמה בשקיקה, ומאט את יניקתו עד שכמעט ירדם כשראשו מונח על השד המלא והכבד מאוד. אבא מביט בנו ואומר: "אסור היה לבועז לצאת לנסיעה הזו! אשה מניקה ורתוקה לבית, והוא יוצא לו לאפריקה להשד יודע מה עוד." "כן." אני משיבה. מה הייתי עושה ללא עזרתו של אבא בלידה, אמא הן כבר איננה בחושיה כלל. אבא הוא הסב והסבתא, ומפליא בתיפקודו וביחוד בשבועיים האחרונים מאז נסיעתו של בועז. אני מנסה להסיט את לידור שכבר שבע מהפיטמה ולהטמירה במוצץ, הוא מסרב. נאחז בשד הכבד כטובע בקש ומחדש את יניקתו. "תני לו יוניתי, חסר לך חלב?" אבא לוחש ואני מביטה בו לפתע, חדורה בהנאה. מוסטת לרווחה וחפה מריגשי אשמה לטרוניותיו של בועז על המתרינות שבחשיפת שדי ביפני אבי, לתחושת הקירבה ששבה ונרקמה בנו כמו השבת ילדות אבודה ומתחייכת לי. אבא מבחין בחיוך, ופניו כמו מחווירים בעידון שלא ראיתי מימי. "אלוהים יוניני יפה לך ככה." הוא אומר כמעט בלחישה, לא מסיר את עיניו, ולידור כמו מבחין בסבו, ויניקתו קולנית מעט. אבא מביט מרותק, מתקרב, מתיישב בצידי על הספה, ומבלי להסס מניח יד על קימור השד הפנוי. רק למגעו הקל הפיטמה מטפטפטת, עמוסה, מגירה. אבא מרטיב את שפתיו, מהסס רגע, ואחר מעביר אצבע מוחה על הקימור כולו ומגיהה לפניו, לנחיריו המתרחבים לניחוח פריון שכל גבר נושא במוחו, מלקקה בלשונו, יונקה בשפתיו. "אלוהים יוניתי, זוכר שהבטתי בך מתקלחת בת שש עשרה." הוא לוחש, וידו מעיקה ברכות על החמוק התפוח שעסיסו ניגר, ושוב הוא מלקק את אצבעו, כשנכדו הרעבתן מאט בשנית את יניקתו. "זה חסר לי. חסר לי חסר לי אבא." אני מלחשת מבלי להבחין מה אני ממש אומרת, "מתגעגעת שתגיד לאמא כמה אני אשה." אני שומעת את עצמי, "זו אני? אני? הילדה הקטנה שלך?" אומרת ולוחשת בהיתנשמות, ומטה את ראשי לאחור על מסעד הספה, מודעת היטב להיתנשמותו של אבא עת השד שהוא נוגע בו כבר בחופשיות, תומך ומלטף, מיזדקר עוד יותר, מיתנשא בשיא תפארתו מול עיניו. כן. עכשיו. עכשיו אני יודעת, הוא מיתכופף. ברוך, באיטיות, לא מרפה את עיניו מלחקוק את המראה, ואני מסייעת לו, מבלי להנמיך את שדיי המיזדקרים ומבלי להנמיך את עיניי, מכוונת את פיטמתי הזקופה זקופה לשפתיו. אבא מוצא את פיטמת השד, ממש כפי שנכדו מגשש על העטרה, באותו אינסטינקט יניקה הטבוע בו מלידה, ובאותן שפתיים שהרבו לנשק שדי נשים, מיתכוונן, יונק בשאיבה ארוכה ארוכה, כשחלבי ניגר לפיו ואני מניקה, מניקה, מניקה! שופעת לראשונה את מלוא תנובתי. ועוד חלבי במותני, שופעת כולי. שלושה דורות כמו מיתכנסים בי ליכדי אני אחת גדולה ועצומה. "עשתורת... " הוא ממלמל. "אלילת פריון." ושפתיו נהדקות, ידו מגששת על שדי, כמה שיוכל מבלי להסיט את נכדו הגרגרן הפעוט שנטש את הפיטמה, הולך ונרדם. פיטמותי שתיהן חשופות. ננגעות. נינוקות. אבא מלטף, מגשש ומנשק, ויונק יונק ויונק, ואני עוצרת בעצמי, ויודעת שאין זו רק הערצה לביתו ונכדו העולל. עכשיו, ידי מגששת גם היא, נעצרת לשניה על זיקפתו, משחררת כמו אריה מסוגרו את אברו הקשוי וחולפת בידי לאורכו. "אלוהים יוניני.." אבא מיתנשם, קרא לי בשמי האבוד מילדות קסומה רחוקה רחוקה, ואברו מיתנפח באותה חמימות ידועה. "ככה ממש אימא אמרה שיקרה לנו, כשאמרה, יוניתי תניק, ואתה תינוק ממנה. שלושה דורות, ושניכם לא תישבעו ממנה." עכשיו אין בי מעצורים. מסיטה את לידור בזהירות, הוא כבר'פלט' ונרדם, ואני מעבירתו חשופת שדיים לעריסתו, מסתובבת אל מולו של אבא ואברו הזקור המיתנוסס כמוט נישא, מורידה את תחתוני, נותרת בחלוק הפתוח לרווחה בלבד. "אבא?" אני לוחשת, "אני אישה?" ומתקרבת, ורוכנת, מנמיכה בכתפי ושדי הכבדים טופחים על פניו והוא מגיב מיד, קולטם ומנשקם וסוחטם בפראות, כמעט אלימות השונה מרכות יניקתו אך זה דקה לפני כן, וכך אני מעבירה ברך מעל ירכי אבי, אוחזת בשרביטו בידי ליצב את פעימתו, ומשפדת את ערוותי על אברו האדיר. "אישה? אישה? אישה?" אני מתפתלת בזיון אדיר, "כמו אמא?" "כמוההה ממש." הוא מחניק זעקה של גבר מחוסך, שכבר איננו בא בביאה על גבירתו האהובה זה שנים. הוא מיתגבר ומיטלטל כסופה משולחת, מזיין אותי כפי שאיש לא זיין מימי. "אישה, אישה, אישה, אישההההה-ההה!" הוא מישתנק ומיתגבר ונדרך ופולט זרע חם חם. "יוניתי ביתי, עשתורת שלי."
