בקי ברצוא ובקי בשוב.
בעזי"ת אומר רבי נחמן מברסלב על מציאות שלטענתי קשה בהרבה להיות בה ללא דופי, שצריכה שתהיה בקיאות ברצוא, בעייל, כשקל, ובקיאות בשוב, בנפיק, כשלא הולך ואין כוחות וכו'. charlila כתבה משהו מעין זה, רק שהיא הביאה את זה במעשה ואני מביא כלל. הכלל הוא להכין שתי תוכניות עבודה: אחת לרצוא ואחת לשוב. ואם זאת, אני חייב לומר משהו. אנחנו מדברים במשעול הלוחמים על עולם הכונה הבלתי מוטה. אני לא יכול לדבר על צעידה בנתיב הזה, לפני שיש לך כונה כזו. עד לאותה נקודה, מוטב שתשב בבית ולא תצא למדבר. אם אין לך, אל תאבק כעיוור לרכוש אותו, אלא תמרן את עצמך לנקודה בה תהיה יכול או אפילו חייב לרכוש אותו. זה ממש כאן ועכשיו, כשאתה מתמרן עצמך. כשיש לך כונה מוטה, והחלטת שאתה מפסיק לעשן, הרי שמבוקר ההפסקה עד לצהריים של אותו יום, נראים לך הדברים כאילו לא עישנת מעולם, וכך הם ישארו, ואתה לא תחזור לעשן ברגע של חולשה, וגם לא יהיה לך כזה רגע -גם לנוכח קושי. אפשר לומר שהמסקנה של דברי האחרונים הם, שלוחם חייב להפוך לכזה, באופן שינתק עצמו מכל מוסכמות האנשים, ורק אחרי שהפך להיות השלב הראשוני הראשוני של הלוחם, הוא יכול להתחיל לישם בחייו הקודמים את משנתו של דון חואן. (בעצם, אני מסיר כאן את העול של ללכת למדבר וזהו. לך למקום מבודד, אפשר גם לשלוות עיירה או התנחלות או בית מבודד בפאתי עיר, צא מהעולם המנותק הזה רק לגיחות ציד, ושם תעשה את הצעד האמיתי הראשון. לאחר מכן תוכל לחזור לעולם שבו היית בתצורה הקודמת שלך, ולהכין את עצמך לצעד הגדול, צעד שדורש הכנה אנרגטית ממושכת ועוד כיוצ"ב).