ערב של דמעות

galitkm

New member
אני חושבת שהכוונה בדוגמא הזאת

היא יותר לכיוון של "ישראלי שפתאום מוצא את עצמו, לגמרי במקרה ומבלי שבחר זאת, בתרבות לגמרי זרה לו, ואין לו אפשרות לחזור לישראל ונניח גם שהוא יודע לדבר ומבין רק את השפה העברית בלבד, ומכיר רק את המנהגים הישראלים בלבד". אם אני הייתי מוצאת את עצמי במצב כזה יכול מאוד להיות שהייתי מגיעה למצב של לדפוק את הראש בקיר, סגורה באיזה כלא שאין לי מושג על מה ולמה נענשתי והגעתי לשם (כנראה עברה על איזה חוק מאוד חשוב של המקום, שאין לי מושג לגביו ואין לי יכולת לדעת עליו ולהבין אותו, ואין לי אפשרות להסביר את עצמי שם לאף אחד).
 
לאו דווקא

הייתי במקום הזה. נקע חמור ברגל. אני מדברת דווקא הרבה שפות, מה לעשות שקוריאנית פשוט לא אחת מהן. בביטוח אומרים שאי אפשר לארגן לי טיסה לפני המועד בו אני אמורה לטוס בכל מקרה. המקומיים פשוט לא מדברים אנגלית. אז אמנם לא דפקתי את הראש בקיר, אבל חופשי התקף חרדה. אפילו כשכבר הייתה טיסה ונמצא בחור אמריקאי-קוריאני שגם הזמין מונית לשעה מדוייקת יום קודם, עדיין הגעתי למצב שעם קביים אני עוד נאלצת לסחוב תיקים מאתיים מטר עד למונית כי מסתבר שלא רק אנגלית פקידי הקבלה לא מבינים שם, גם בקוריאנית הם כנראה לא משהו. לא מדברת אפילו על זה שביום של הנקע זחלתי זחילה אינדיאנית במסדרון. בשורה התחתונה, מה זה משנה אם כן קוראים לזה לקות או לא קוראים לזה לקות? זה סיוט!
 

galitkm

New member
אתה יכול להסביר יותר?

למה התכוונת שזה מנותק מהמציאות? שלא יתכן שזה יקרה לישראלי או שזה לא דוגמא מוצלחת למצב שממחיש איכשהו איך מרגיש אוטיסט? אני לא יודעת אם אני אוטיסטית כי לא עשיתי אבחון אבל אני בטוח לא נ"ט ויש לי לפעמים קשיים כשאני בחברה שאני חושבת שדומים לאלו של אוטיסטים, רק יותר "לייט". הרבה פעמים אני מרגישה ממש כמו חייזר כשאני בחברה. אני מרגישה הרבה פעמים שאני נמצאת כמו בתרבות זרה שאני צריכה להתאמץ שכלית להבין אותה, למרות שנולדתי בארץ, גדלתי בארץ ואני חיה גם כיום בארץ. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לי אם הייתי מוצאת את עצמי בתרבות זרה לגמרי (לא דוברת אנגלית ולא כמו אירופאית או אמריקאית, שזה לא ממש זר לישראלים), עם צורת תקשורת ותרבות שונה מאוד ממה שאני מכירה, בלי יכולת טובה כלשהי לתרגם או ללמוד על המקום. אם כאן אני חייזר, אז מה היה קורה שם? אז למה התכוונת שזה מנותק מהמציאות? אשמח לשמוע מה דעתך.
 
לא קשור לסביבה היפנית או הישראלית

את מה שאת מתארת אני מכירה היטב וזה תיאור הולם. אבל לך ולי אין איבחון אנחנו ליד הספקטרום מצליחים לתפקד. לדוגמא שלך זה אולי לא יהיה לנו נעים אבל אנחנו נסדר ביפן נמצא דרך להסביר למקומיים או לתקשר עם ישראלים. הילדים שלי עם האבחון שלהם שונים מאד מהמציאות שאת מתארת. הבכור שלי נכנס להסטריה אם משנים פרט אחד במסלול הנסיעה שלו, האמצעי לא יכול לסבול את הקול של אחותו, הקטנה זורקת את עצמה כשהיא עייפה והם כולם חייבים כל הזמן להיות בתנועה. זה בכלל לא קשור לסביבה היפנית או הישראלית זה הם בראש של עצמם שנמצאים כל הזמן תחת התקפת חושים. זאת לקות שמפריעה להם לחיות בעור של עצמם.
 

arana1

New member
אבל הקירבה מצביעה על הגיון ורצף

שממנו אפשר גם ללמוד על הסיבות לבעיות לא הגיוני שיש קשר בין העובדה שאת לא מצליחה לזהות פנים רק בגלל שמישהי שינתה את התסרוקת לבין העובדה שהילד שלך נכנס להסטריה אם משנים פרט במסלול הנסיעה והדבקות הזאת בסדר נוקשה יכולה להיות נסיון של זהות החיה תחת מתקפת חושים להאחזות במשהו קבוע ואולי יהיה ראוי ויעיל ונכון יותר גם לנסות לתאר את המהות והמבנה של זהות תנועתית ודינמית יותר,כזאת שחושיה מופצצים ומוצפים כל הזמן בגלל שאם נאחזים בתפישה של לקות אז מה שנשאר זה פשוט לטפל רק בסימפטום בעזרת סמים או להיכנע לשגיונותיו הבלתי אפשריים בעוד שאם מסנים גם לבדוק את ההנחה שלזהות שהיא הרבה יותר דינמית ומגוונת וחשופה מהממוצע יש בעייה של התנגשות מתמדת עם סביבה שבנוייה להכיל ולתמוך רק בצורות חיים הרבה יותר אטומות ומקובעות אולי שווה לבדוק את ההנחה שהתקפת החושים יכולה לקבל צורה וסדר ומשמעות, שתאפשר בתורה גם יכולת הכלה וגמישות רבה יותר, אם היא תקבל התייחסות יותר מדוייקת לצרכיה ולזהותה האמיתית וזה הבעייה של הנחת הלקות,לא העלבון או חוסר הכבוד למרות שגם זה קשור,שברגע שמניחים אותה אז פשוט מפסיקים לחפש את הבן אדם שמסתתר מאחוריה ההנחה היא שאין צורך להבין ולחשוף וללמוד את מבנה האדם הלקוי כי הוא פשוט מקולקל אז מה הטעם ולכן במצב כזה כל מה שנותר זה "להתאים" את המציאות לשגיונותיו לדעתי יש טעם לבדוק ולנסות לתאר איזה מבנה אישיות מצוי בהתנגשות מתמדת עם המציאות ולמה לדעתי ומנסיוני אנשים בכלל לא רואים ומרגישים בקיום הזהות האוטיסטית ולכן אינם יודעים ואינם יכולים להתחשב בה כהלכה ובמצב כזה ברור שלילדים אין אמצעים לארגון חושי ורגשי
 
זהות אוטיסטית זה שטויות

ולארגון חושי אפשר לעזור עם דיאטה סנסורית גם ויסות חושי, גם הבנת מסרים חברתיים ועיבודם, וגם לזיהוי פרצופים יש בסיס משותף: כולם תלויים ביכולת העיבוד של קלטים שונים במוח. לדעתי אוטיזם אלה פשוט קשיי עיבוד. ואם תחפש מאמריםב -pubmed תראה שהכל בעצם מצביע לשם.
 

arana1

New member
את לא אמורה לקרוא דוגמה אחת לאחת

ברור שלחיות כאוטיסט זה לא בדיוק כמו לחיות כישראלי ביפן זו רק דוגמה שנועדה להדגים איך שונות שאינה פתולוגית יכולה להביא להסתבכות קיומית קשה מאוד הבעייה של אוטיסטים היא הרבה יותר קשה כי אף אחד לא מבין שהם ישראלים ביפן והרי בדיוק בגלל זה הדוגמה הזאת הועלתה חוסר יכולת לזכור שמות ופנים לא מעידה בהכרח על לקות אם הפסיכולוגים היו גם מעט מתאמצים לעשות את תפקידם כיאות במקום רק להרוס את החברה על ידי הפרדתה וחלוקתה לבעלי אותיות שונות אז אפשר היא גם לחקור ולמצוא פשר לתנועות הנפש הפחות שגורות פנים ושמות מהווים ונוגעים בהיבטי הקיום הכי עמוקים ואלמנטרים פטירת תופעות חריגות סביב הדברים האלה רק כקשיי ותפקוד נובעת מתפישת רדודות ומרדדות,תפישות שאולי היו טובות לזמנים שבהם התייחסו לאנשים כמכונות ומכשירים אבל לפחות לדעתי צריך לעשות מאמצים מסויימים להתפתח מהתקופות החשוכות האלה הבעייה היא שאנשי בריאות הנפש מתוגמלים וזוכים לכבוד וליוקרה דווקא על הבטלנות וצרות האופקים מאוד נח ונעים ומשתלם להתחזות לסמכות ולחלק תוויות ותרופות לכל מה שמעורר שאלות קיומיות עמוקות לחקור את הדברים האלה,להתמודד איתם באומץ ומקוריות זה כבר פחות נעים והרבה פחות משתלם לפחות כל עוד אנחנו חיים בחברה שמתממלת רק כחניות והעמדת פנים ומענישה כל נסיון לחיות חיפוש אמיתי אז ברור שבמצב כזה אף אחד לא נהנה מאוטיזם אבל במצב שהגדרתו כלקות לא הייתה נחשב לחלק מפתרון הבעייה אלא קיומו היה זוכה ליחס נכון והולם מאוד יתכן שהוא היה מקור להרבה יופי ותבונה ואפילו מהווה סיכוי לחיים טובים יותר לכולם כרגיל מרדדים דווקא את הדברים הכי עקרוניים לסמנטיקה אבל התרגילים האלה לא נוגעים באנשים שכואבים את הקטע הזה
 

arana1

New member
זה לא

לקות זה משהו בלתי הפיך שהיכולת היחידה להתגבר עליה היא בעזרת עזרים חיצוניים הקושי לזכור פנים ושמות אמנם מאוד מפריע לחיים אבל הוא נובע ממצבו הקיומי והרגשי של האדם ומיחסי הגומלים שלו עם הסביבה ולכן הוא הפיך לא כל דבר שמפריע לך בחיים הוא לקות אם מה שמונע ממך לזכור שמות ופנים היה פגיעה מוחית אז זו הייתה לקות ברוב המקרים זה לא המצב אלא בדיוק כמו אוטיזם יש כאן ביטוי לבעיית זהות ואם נכניס בעייות זהות תחת סעיף לקות אז כל האנשים בעולם הם לקויים
 

galitkm

New member
השאלה מה קדם למה

קראתי לא מזמן שכשסובלים רגשית, או במצבים רגשיים "שליליים", נגרם נזק (בדר"כ הפיך) לתפקוד של המוח. חוקרים גילו שאזורים מסוימים במוח אפילו מתכווצים במצבים רגשיים כמו מתח, עצבות וחרדה, גם כשהמצבים הללו נגרמים כתוצאה מהסביבה (סביבה מלחיצה במיוחד, אסונות וכד') ההשפעה על המוח היא נזק. ככה שהשאלה לדעתי צריכה להיות לא רק האם זה מצב של תפקוד מוחי תקין או לא תקין אלא גם מה גרם לזה. הפרעה רגשית לתפקוד המוחי שתוצאותיה יכולות להיות דברים כמו קשיים בזיהוי פנים ועוד כל מיני הפרעות בזיכרון או למידה בהחלט יכול להגרם כתוצאה מהסביבה. בספר "מוח מנצח" המחבר, שהוא רופא, מתאר מצב שקרה לו נזק דומה, אם אני זוכרת נכון כתוצאה של חוסר התאמה בין הגוף שלו לבין הסביבה. ככה שבאמת יכול להיות שחוסר היכולת לזהות פנים יהיה מסיבה רגשית.
 

arana1

New member
לא תיתכן פגיעה רגשית בילדות ?

חשבתי שנהוג לחשוב שילדים הרבה יותר חשופים לפגיעות רגשיות היה לי נדמה שלא מעט אנשים מסתובבים עם טראומות ילדות כל חייהם וקיומם של סימנים ניורולוגים נוספים לא שולל את מה שכתבו לך אלא דווקא מחזק לצערנו רק בשנים אחרונות הרפואה והמדע בכלל מתחילים להכיר ולתאר את הקשר ההדוק בין הגוף והנפש אתמול קראתי שבאנגליה מכירים בתסמונת ה"לב השבור",אנשים שחווים נזק גופני קשה מאוד בעקבות עזיבה של אדם אהוב במצבים של הלם רגשי(אני לא אומר שזה מצבך אלא פשוט מתאר אפשרות) ידוע שהמח קופא,מאבד את גמישותו,ובמצב כזה היכולת לזיהוי דינמי וגמיש של המציאות אובדת וכמו שענת תיארה מספיק שפרט אחד לא יעמוד במקום בשביל לאבד את הקשר בין השם לתמונה,וכאמור,הקשר בין שם לתמונה,בין התיאור למציאות,בין הצליל למרחב,נמצא בשורשה של הזהות ולכן הגיוני שבסביבה שמכחישה ודורסת את העצמי זה בדיוק המקומות שישתבשו,וגם העובדה שהתקלה הזאת נמצאת במקומות קרובים לאוטיזם מצביעה שיש כאן איזה שהוא אירוע מאפיין וכללי לגבי סוג מאוד מסויים של אנשים וזהויות.
 

arana1

New member
למזלי איני משלה את עצמי

ואין לי בטחון מוחלט שאני מכיר את עצמי לדעתי כל אדם סביר יטה להטיל ספק במידה שבה הוא מכיר את עצמו ואת העולם ולכן צריך להמשיך לחפש ולתהות ולנסות לברר האוייב הכי גדול של האנושות והאנושיות זו העמדה הפסקנית
 
הפיך?

סליחה? אני חושבת שביותר משלושים ושש שנות חיי עברתי מנעד רגשות רחב ומעולם לא זכרתי פרצופים או שמות. לא כשחברה שלי הגיעה יום אחד לבית ספר עם שיער שהפך בין לילה משיער לכיבשה על הראש ואני לא זיהיתי ולא היום שיש לי סטודנטים שאני לא זוכרת את שמם. זאת לקות קלה יחסית לילדים שלי אבל זאת לקות לכל דבר.
 

kagome10

New member
זה לא

עד שנכנסתי לפורום פשוט לא התייחסתי לזה. זה היה חלק כל כך שולי בחיי שאפילו לא הייתי חושבת עליו. אולי רק כאנקדוטה על זה שאחרי שלוש שנים באותה כיתה לא זכרתי איך קוראים לילד מהכיתה, או שבסוף השנה שאלתי את מי שישב לידי איך קוראים למורה כי שכחתי איך קוראים לה. תאמיני לי שזה לא לקות.
 
לקות מפריעה לתפקוד יום יומי

לך זה לא מפריע לתפקד מצוין לך. אני מורה ואני מתמודדת עם המון סטודנטים כל יום ואני לא יכולה לצחקק לעצמי שאחרי שלוש שנים אין לי מושג מה השם שלהם כשצריך לתת להם ציון. אני עובדת במקביל עם המון אנשים שעושים מדע ואני צריכה להתייחס לעבודה המדעית שלהם ולצטצט אותה. ועוד לא שמעתי על ציטוט בסגנון ההוא שאמר.. עבורי חוסר היכולות לזכור פרצופים ושמות היא קושי יום יומי שאני צריכה להתמודד איתו על מנת לתפקד בהצלחה. לקות קשה? לא, ממש אבל לקות בכל זאת. ענת
 
למעלה