בודאי שהוציא
הוא גם יצא לדרך. זו אותה פעולה, והן נעשו מחוסר ברירה אל מול הכוח האלוהי שציווה עליו משהו. במעשים אלה אין כוונה לעשות אלא את מה שנעשה למעשה. אם הוציא את המאכלת, זה היה בכוונה להוציא את המאכלת. רק אם היה שוחט היה מעיד על כוונה לשחוט. לעומת זאת הצהרותיו מעידות על כוונה, אלא אם נקבע, כמו בפרשנות הקלאסית, שהוא שיקר. אבל אם שיקר בהצהרות, מאין לנו שלא שיקר בהוצאת המאכלת, ולא התכוון באמת לשחוט (כפי שאני טוען). צריך לזכור שלצאת לדרך היה חייב אל מול הכוח האלוהי. להצהיר הצהרות לא היה חייב. יכול היה לשתוק.