עצה דרושה
שלום, הבעיה שלי היא כזו, אחותי בת 37 רווקה ולא הייתה בקשר לפחות ב-12 שנים האחרונות (אפילו לא ברמה של דייט). העניין הוא שעד לפני חמש, שש שנים היא שידרה גישה יהירה של "לא צריך גברים" וכו'... ותמיד הגישה הקיצונית הזו לא הייתה במקום (בטח עבור בחורה שכבר אז לא הייתה בקשר כמה שנים). היום כשחושבים על זה בדיעבד, שום דבר לא השתנה מלבד שכבר אין את ההכרזות הללו. קשר גם אין. התייעצתי האמת לפני שנתיים או שלוש באיזשהו פורום, לא זוכר איזה, התגובות שקיבלתי היו: "אל תתערבו לה בחיים", "היא אשה בוגרת שתעשה את הבחירות שלה" וכל מיני נוספות שגם היום אני רואה כשטויות. אני מבין אנשים לא פנויים לקשר עקב פיתוח קריירה, מוקפים חברים, יוצאים לבלות ונהנים מהחיים הטובים. זה לא המצב, הבחורה עושה מסלול קבוע מהעבודה לדירה שלה שם מחכה לה הכלב האהוב שלה שמהווה הכל בחיים שלה ובשבילה הוא כמו בן. לי אישית כאח קשה לראות את זה ועוד יותר קשה לי לראות את אמא שלי שלה בכלל כואב. ניסינו הכל, הכרות של בנים של "חברי המשפחה", אפילו רשמתי אותה לאתר הכירויות שסרבה להשתמש בו. כל שאר המשפחה "מסודרת", כולנו נשואים עם ילדים, היא עצמה מתלהבת בטירוף מכל מה שקשור בילדים של כולם (ימי הולדת וכו') ואני פשוט לא מצליח לקלוט איך היא לא מבינה שהיא צריכה גם ילדים משלה ולא את הכלב הטיפשי שמחכה לה בבית. בקיצור די פרקתי פה הכל, אני אשמח אם מישהו יוכל לתת לי עצה/דרך פעולה/גישה שונה או מנגד להעמיד אותי על טעותי ולהסביר לי מה הגיוני בדרך החיים הזו.
שלום, הבעיה שלי היא כזו, אחותי בת 37 רווקה ולא הייתה בקשר לפחות ב-12 שנים האחרונות (אפילו לא ברמה של דייט). העניין הוא שעד לפני חמש, שש שנים היא שידרה גישה יהירה של "לא צריך גברים" וכו'... ותמיד הגישה הקיצונית הזו לא הייתה במקום (בטח עבור בחורה שכבר אז לא הייתה בקשר כמה שנים). היום כשחושבים על זה בדיעבד, שום דבר לא השתנה מלבד שכבר אין את ההכרזות הללו. קשר גם אין. התייעצתי האמת לפני שנתיים או שלוש באיזשהו פורום, לא זוכר איזה, התגובות שקיבלתי היו: "אל תתערבו לה בחיים", "היא אשה בוגרת שתעשה את הבחירות שלה" וכל מיני נוספות שגם היום אני רואה כשטויות. אני מבין אנשים לא פנויים לקשר עקב פיתוח קריירה, מוקפים חברים, יוצאים לבלות ונהנים מהחיים הטובים. זה לא המצב, הבחורה עושה מסלול קבוע מהעבודה לדירה שלה שם מחכה לה הכלב האהוב שלה שמהווה הכל בחיים שלה ובשבילה הוא כמו בן. לי אישית כאח קשה לראות את זה ועוד יותר קשה לי לראות את אמא שלי שלה בכלל כואב. ניסינו הכל, הכרות של בנים של "חברי המשפחה", אפילו רשמתי אותה לאתר הכירויות שסרבה להשתמש בו. כל שאר המשפחה "מסודרת", כולנו נשואים עם ילדים, היא עצמה מתלהבת בטירוף מכל מה שקשור בילדים של כולם (ימי הולדת וכו') ואני פשוט לא מצליח לקלוט איך היא לא מבינה שהיא צריכה גם ילדים משלה ולא את הכלב הטיפשי שמחכה לה בבית. בקיצור די פרקתי פה הכל, אני אשמח אם מישהו יוכל לתת לי עצה/דרך פעולה/גישה שונה או מנגד להעמיד אותי על טעותי ולהסביר לי מה הגיוני בדרך החיים הזו.