45% מתלמידי ישראל בחינוך הפרטי
בקרוב מאוד הם יהיו הרוב. מתחנכים ב"אל המעיין", בממלכתי-דתי, ברשת של יהדות התורה ובעוד פנימיות חרדיות. ברמת קבלת ההחלטות לגבי צוות המוסד, חומר הלימוד והחינוך עצמו מוסדות אלה מתנהלים כמוסדות פרטיים לחלוטין. עוד מעט רוב ילדי ישראל יתחנכו בחינוך הפרטי אבל הם לא מפריעים לכבוד הצרה. מה כן מפריע לה? שלושת הילדים שלי שאני רוצה לקנות להם חינוך טוב יותר ועל פי דרכי וערכי. פתאום מיעוט קטנטן בעם (כמה ילדים כבר יש בחינוך פרטי שאיננו דתי?) הוא הגורם לחוסר שוויון ובעיות באינטגרציה. נכון שאני קיבלתי חינוך במדינת ישראל אבל אני לא מטומטם לגמרי, רק קצת ואני מזהה כאן מריחה רצינית. בסך הכל מדובר במערכת מתחרה למערכת הממשלתית, שמציגה אלטרנטיבה טובה הרבה יותר ולעיתים בתקציבים דומים (פשוט העומס הוא על ההורים ולא על המדינה). לעומת זאת המערכות הדתיות ובמיוחד החרדיות אינן מהוות אלטרנטיבה, לכן מבחינת השרה אין בהן שום בעיה גם אם כמעט 50% מהתלמידים מגיעים למערכות הפרטיות הללו. ומה פתאום שגב' יולי תמיר, שחושבת שתפקידה הוא להיות יו"ר ועד העובדים של המורים ולא מייצגת האינטרסים של התלמידים, תסכים שתתפתח מערכת מתחרה? אותו סיכוי שיו"ר ועד העובדים של נמל חיפה לא ינסה לטרפד הקמת נמל מתחרה.