על אחת שלא ויתרה..

[ספיר ק]

ואולי זה קשור

לזה שאת יותר צעירה מחנה, ובגילנו עוד לא שואלים על מצב משפחתי כי מניחים שבחורה בת עשרים ומשהו לא מתכוונת ללדת בקרוב.

 

[אלת הירח]

למה שלא יניחו שבחורה בת 27-28

תלד בקרוב? רב חברות הילדות שלי כבר אמהות.

 

[קנצה צוברי]

דווקא הכתבה הזאת.

היא סטירת לחי לפמיניסטיות שטוענות שהממסד השוביניסטי מעודד במעשים וחוקים את עצם היות הנשים "מתקן הבאת ילדים" ועל פי היגיון זה הם היו אמורים למצוא לה עבודה שאכן מתחילה בשעה 8.00 ומעלה ומסתימת ב 13.00 ללא אתגר וללא קידום. אבל פה הם לא התחשבו בכלל באם יש לה או אין לה ילדים והם פשוט הציעו לה עבודה. תהיו בטוחות שגם גבר היה מקבל אותה תשובה. וכמו כן להרבה נשים מוצעות בלישכת עבודה עבודות "גבריות" או "דורשות כוח" והן מסרבות, זאת בעיה שבה צריכות הפמיניסטיות לטפל.

 

[wasaby]

פמיניזם היום

כפי שכבר אמרתי לארגיל, לא מדבר רק על כך שתנתן לנשים זכות להשתתף במשחק לפי החוקים הגבריים אלא גם שתינתן לנשים זכות להשתתף בקביעת כללי המשחק. לפעמים כנשים אנו מביאות זוויות ראיה אחרות שמסיבות שונות לא היו מקובלות בעולם שמנוהל על ידי גברים. בתחומים רבים של עולם העבודה כיום מקובל שכדי להחשב עובד מסור אדם חייב להיות במקום העבודה שעות רבות מאוד ולנתק באותן שעות כל קשר עם משפחתו. הקצנה של אמונה זאת תראה בחברה המאוד שוביניסטית של יפן בה בגרים יוצאים מביתם השכם בבוקר ולאחר יום עבודה ארוך מבלים בילוי חובה עם האנשים ממשרדם עד השעות הקטנות של הלילה. שים לב שלנהלים כאלה אין בהכרח כל קשר לרמת התפוקה או היעילות של העובד. הדגש פה הוא בכך שהעובד ישהה במשרדו גם כאשר הוא מבלה את זמנו שם בגלישה ברשת. בעבר נורמות העבודה במערב היו שונות מהיום. אז היה ברור שעובד שרוצה להחזיק במקום עבודתו חייב לעבוד 12 שעות ביום שישה ימים בשבוע, ללא הפסקות לשירותים, ללא ביטוח תאונות וכו´. נורמות כאלה ניתנות לשינוי. בהחלט יש השקפה פמיניסטית האומרת, שמכיוון שלא לכל אדם עובד כיום יש מישהו אחר שיטפל בילדיו ינקה את ביתו יבשל ארוחות וכו´ שוק העבודה צריך להיות בנוי כך שיאפשר לאנשים (גברים ונשים) גם לגדל ילדים במקביל לעבודתם.

 

[four seasons]

הלוואי

לפני עשרים שנה הפמיניזים ניסה לתת זווית ראיה של נשים ובהצלחה, נשים כמו יעל דיין שולמית אלוני, נעמי חזן ויש עוד רבות אבל הן הולכות ונעלמות לצערי, היום יש נסיגה וחיקוי של החברה הגברית ולא נסיון לשנות אותה והייתי רוצה להיות מתבדה. נשים אלו שמשו כמחנך ונערצו עלי היום אני מאוכזב ומקווה לגל חדש של פמיניזים שיתקן את הטעויות שנעשות היום

 

[חנה בית הלחמי]

אתמול במבט נשי ניסה אב לסרבן גיוס

להגדיר את עצמו בהקשר הפמיניסטי. זה היה מעניין. הוא גרס שפמיניזם, אינו נחלתן של נשים (ובצדק), כי אז אין לו זכות קיום. המקום בו ניתן לחבר אותו לגברים, לדבריו, הוא בערכים המשותפים לפמיניזם והומניזם - שוויון, שוויון הזדמנויות, שמירה קפדנית על זכויות הפרט וכדומה. שווה לראות, למי שפספסה (יום שני בשבע וחצי בערוץ 23 - שידור חוזר).

 

[מירה ח.]

פמיניזם = הומניזם ../images/Emo45.gif

נדמה לי שהייתה זו בטי פרידן שאמרה כי הפמיניסם פועל ע"ב ההנחה כי "נשים הן גם בני אדם"...

 

[four seasons]

../images/Emo45.gif אהבתי פמיניזים=הומניזים

 

[קנצה צוברי]

אני יותר התכוונתי לעיקרון

של לקבע נשים בעמדת הפעילות התוך ביתית, או מטפלת הילדים הנצחית (משהו שסימון דה בובואר כותבת עליו בהרחבה). לישכת האבטלה נתנה לה אפשרות כמו אפשרות שתינתן לגבר שהיה יושב מולם, במידה ואותו גבר היה אומר להם:"אני צריך לטפל בהורי החולים או לחילופין באישתי או ילדי" , הוא היה מקבל את אותה תשובה. אני חושב שהבעיה היא לא לשכת האבטלה מול הג´נדר הנשי אלא לישכת האבטלה מול האנושיות.

 

[Boojie]

בלי ספק השלב הבא

הוא להכיר גם בזכותו של גבר להביא את אותו טיעון. יש הרבה אספקטים פמיניסטיים למאמר שהובא. אחד מהם הוא הקיבוע של נשים שהן אמהות במעגל העוני. האם הזו היא בפירוש לא האם היחידה שלשכת העבודה (אגב, במדיניות שהגיעה ישירות ממשרד העבודה, ומטרתה לצמצם את האבטלה. העיקרון? אנשים שנרשמו כ"סירוב" לא נכנסים לספירת המובטלים. אחלה צמצום אבטלה, אה?) נמנעת מלהכיר בצרכיה כאם. וצרכיה הייחודיים של אשה כאם, בחברה שלנו שבה נשים הן בדרך כלל המטפלות בילדים, הם דבר שחייבים להכיר בו. אשה שלא מקבלת את דמי האבטלה שלה בגלל סירוב של לשכת העבודה להכיר בצורך שלה לטפל בילדיה כנימוק רלוונטי, מקובעת עמוק יותר במעגל העוני. זה חזק במיוחד עבור נשים חד הוריות, אבל לא רק. צעד שבו לשכת העבודה מחוייבת להכיר במגבלות שנובעות מאמהות הוא צעד קדימה בכל הנוגע לתנאים שזוכות להם נשים שנמצאות במעגל העוני. ואני רוצה להדגיש כאן נקודה: אנחנו רגילים לחשוב על לשכת העבודה כאשמה בחוסר האנושיות הזה, אבל הרבה פעמים לאנשי לשכת העבודה אין ברירה כלל. המדיניות מונחתת עליהם מלמעלה, ממשרד הרווחה, וזה התחיל עם מבצע חיסול האבטלה של אורה נמיר, שאז נקבעו המון כללים דרקוניים שמטרתם היתה להפחית את הסטטיסטיקה של האבטלה על ידי הגדלת מספר המוגדרים מסרבים. באותה תקופה זכיתי לבקר בקביעות כל שנה בלשכת העבודה (הייתי עוזרת הוראה באוניברסיטה, ואז עוזרי הוראה הועסקו לתשעה חודשים בכל שנה, כך ששלושה חודשים בשנה הייתי עסוקה בחיפוש נואש אחרי עבודה זמנית שמעולם לא מצאתי) ואני זוכרת את זעמן של חלק מהפקידות על הדרישות שהונחתו עליהן, במסגרת מה שהן הגדירו "מבצע הקוסמטיקה של אורה".