בלי ספק השלב הבא
הוא להכיר גם בזכותו של גבר להביא את אותו טיעון. יש הרבה אספקטים פמיניסטיים למאמר שהובא. אחד מהם הוא הקיבוע של נשים שהן אמהות במעגל העוני. האם הזו היא בפירוש לא האם היחידה שלשכת העבודה (אגב, במדיניות שהגיעה ישירות ממשרד העבודה, ומטרתה לצמצם את האבטלה. העיקרון? אנשים שנרשמו כ"סירוב" לא נכנסים לספירת המובטלים. אחלה צמצום אבטלה, אה?) נמנעת מלהכיר בצרכיה כאם. וצרכיה הייחודיים של אשה כאם, בחברה שלנו שבה נשים הן בדרך כלל המטפלות בילדים, הם דבר שחייבים להכיר בו. אשה שלא מקבלת את דמי האבטלה שלה בגלל סירוב של לשכת העבודה להכיר בצורך שלה לטפל בילדיה כנימוק רלוונטי, מקובעת עמוק יותר במעגל העוני. זה חזק במיוחד עבור נשים חד הוריות, אבל לא רק. צעד שבו לשכת העבודה מחוייבת להכיר במגבלות שנובעות מאמהות הוא צעד קדימה בכל הנוגע לתנאים שזוכות להם נשים שנמצאות במעגל העוני. ואני רוצה להדגיש כאן נקודה: אנחנו רגילים לחשוב על לשכת העבודה כאשמה בחוסר האנושיות הזה, אבל הרבה פעמים לאנשי לשכת העבודה אין ברירה כלל. המדיניות מונחתת עליהם מלמעלה, ממשרד הרווחה, וזה התחיל עם מבצע חיסול האבטלה של אורה נמיר, שאז נקבעו המון כללים דרקוניים שמטרתם היתה להפחית את הסטטיסטיקה של האבטלה על ידי הגדלת מספר המוגדרים מסרבים. באותה תקופה זכיתי לבקר בקביעות כל שנה בלשכת העבודה (הייתי עוזרת הוראה באוניברסיטה, ואז עוזרי הוראה הועסקו לתשעה חודשים בכל שנה, כך ששלושה חודשים בשנה הייתי עסוקה בחיפוש נואש אחרי עבודה זמנית שמעולם לא מצאתי) ואני זוכרת את זעמן של חלק מהפקידות על הדרישות שהונחתו עליהן, במסגרת מה שהן הגדירו "מבצע הקוסמטיקה של אורה".