עייפה
עייפה, שבוזה ומרוטה. עד מחר בטח אאסוף שוב את עצמי כדי להמשיך ולתפקד, לעוד יום ולעוד תקווה שמתי שהוא משהו ישתנה. רק בגיל 15 אבחנו אותו, את הבן שלי, כ- ADHD עם הפרעת אימפולסיביות קיצונית. למה רק אז? שאלה טובה וכל תשובה שלא תהיה, תהיה עדיין תשובה מטופשת מלאה בכעס עצמי על עוורון ובורות. עד גיל 15 הוא היה היה "סתם ילד רגיל חולמני שכחן קלמזי נופל ונחבל, לא יודע להתערות בחברה ולפתח קשרים, אבל טוב לב ואינטליגנט בצורה מדהימה. במאמץ בלתי אפשריים הצלחתי להחזיק אותו בבית הספר, רק כדי שיסיים 12 שנות לימוד. בגרויות? "בשביל מה? תמיד אפשר להשלים...", "חוץ מזה, זה לא מה שחשוב בחיים. יש דברים יותר חשובים". אה, כן. במתמטיקה במקרה היה בבית ספר ביום הבגרות. במקרה גם קיבל 100. שלוש שנות תיכון של ייסורים. של התפרצויות זעם, הרס מכוון של חפצים בבית, מכות כלפי אחותו ותמיד: "זה רק בצחוק..." וכלפי - קללות וניבולי פה ברמה שלא חלמתי שאשמע. היו ימים שהייתי עומדת מולו ושואלת את עצמי: מי זו "המפלצת" הזו שיוצאת מהבן שלי? מה "הדיבוק" הזה? ושום דרך לא עזרה להגיע אליו. לא רופאים, לא ייעוץ לא ביופידבק. שום כלום. אנטי כל העולם ובעיקר - אנטי אני, אמו. וריטלין? הס מלהזכיר. האינטיליגנט קרא מה שקרא והחליט: זה מסוכן. אני יכול לשלוט בעצמי. ועם סיום "הלימודים" בתיכון, "השליטה העצמית" הזו הובילה אותו לסגריות. אח"כ לגראס. ושוב פעם לגראס, ולמעצר משטרתי על אחזקת סם. ולהתחברות עם ילדים שאין לי מושג איך התחבר איתם, ומשם להיגררות אחריהם במעשה תרמית של גניבה והונאה, שבעקבותיו נעצר ועבר לילה באבו כביר. הוא עבר לילה באבו כביר. ואני עברתי אותו כאן - בבית. כן, גם אני חלק בסיפור הזה. גם אני קיימת. לא יכולה לדאוג לו כל הזמן. להקיף אותו עשרים וארבע שעות ביממה. ובאותם רגעים שהאני שלי יוצא ודורש לו חיים משלו - אני מרגישה שאני חיה כמו בסרט, שהוא לא הסרט שלי. כשהבאתי ילד לעולם לא התכוונתי להיות במעמד הזה של לשחרר אותו בערבות. של לעמוד באולם בית המשפט ולראות את הילד הטוב וה"נחנח" שלי מובל מחדר המעצרים, של לשמוע את החוקר המשטרתי אומר לי - תשמרי על הבן שלך - הוא לא עבריין. אני יודעת שהוא לא עבריין. אני יודעת טוב מאוד מי הבן שלי. אני יודעת מה זו "המפלצת" הזו ששמה ADHA ואני ידעת שיש אלף ואחת דרכים לטפל בה - ובו. אבל. ולעזאזל האבל - הוא רוצה לבד. שני תיקים פליליים פתוחים שעוד לא יודעים מה יעלה בגורלם - ובגורלו. קצת למד את הלקח. עכשיו מסתובב פחות בחוץ. קצת מוקיר אותי יותר ומכיר את האהבה והדאגה. קצת נפקחו עיניו לראות איך נגרר ואיך השתמשו בו אותם נערים לצרכים שלהם - כדי שהם לא יתפסו. עד אז, הוא החזיק מהם חברים בלעדיים של אמת ונאמנות. ועכשיו - נכון, מסתובב פחות בחוץ. כלומר, נמצא יותר בבית, כלומר שוב הצקות ומכות "בצחוק" לאחותו. כלומר שוב אני הגננת שלא יכולה להשאיר אותו, בן שמונה עשרה וחצי, לבד בלי השגחה. ואיפה כל שאר ענייני החיים ועבודה ופרנסה וכסף, לעזאזל כל הכספים שבמקום לקדם אותנו, יורדים לטמיון על נסיונות טיפול שאליהם אף לא הגיע. נכון, חל שינוי קטן. משהו במודעות נפתח. עכשיו הוא מתעניין בפילוסופיה ומדעים. מחפש את משמעות החיים. קורא המון, שואל שאלות קיומיות מנסה להגדיל את המודעות של עצמו. אבל עדיין נחוש בדעתו שהוא יכול לטפל בעצמו. לא מוכן לשמוע את המילה ADHD לא רופאים לא יועצים ולא ריטלין. אני מרגישה את ההכחשה שלו. ואני מרגישה את ההתנגדות. הוא מנסה לפתור את הכל מסביב אבל לא נוגע בעניין עצמו בצורה נקודתית. כמו משהו בו לא קולט את העובדות הפשוטות. כמו הוא - בור בעצמו לגבי עצמו. מסרב להודות. פשוט. ADHD. נקודה. ואני שוב חוששת. מרגישה שהוא לא בכיוון. ההתעסקות סביב שאלות החיים יכולה להיות טובה, אבל אני מרגישה שיש בה סוג של התחמקות. מנסה לתפוס אותו מידי פעם במצב רוח כן וקשוב ולשוחח איתו ברוגע. מדפיסה מאמרים ומשאירה בחדרו על כל מקרה, אם יגיע הרגע ותגיע איזו בשלות או תובנה. הוא חכם. לפעמים יותר מידי חכם. ואם יש למישהו רעיון, דרך, או כל דבר שיוכל להאיר לי או לגורם אחר איך להאיר ולהעיר אותו - אשמח לשמוע. תודה על הקריאה. סליחה על האורך. עדיין עייפה, אבל אחרי הכתיבה, קצת פחות.
עייפה, שבוזה ומרוטה. עד מחר בטח אאסוף שוב את עצמי כדי להמשיך ולתפקד, לעוד יום ולעוד תקווה שמתי שהוא משהו ישתנה. רק בגיל 15 אבחנו אותו, את הבן שלי, כ- ADHD עם הפרעת אימפולסיביות קיצונית. למה רק אז? שאלה טובה וכל תשובה שלא תהיה, תהיה עדיין תשובה מטופשת מלאה בכעס עצמי על עוורון ובורות. עד גיל 15 הוא היה היה "סתם ילד רגיל חולמני שכחן קלמזי נופל ונחבל, לא יודע להתערות בחברה ולפתח קשרים, אבל טוב לב ואינטליגנט בצורה מדהימה. במאמץ בלתי אפשריים הצלחתי להחזיק אותו בבית הספר, רק כדי שיסיים 12 שנות לימוד. בגרויות? "בשביל מה? תמיד אפשר להשלים...", "חוץ מזה, זה לא מה שחשוב בחיים. יש דברים יותר חשובים". אה, כן. במתמטיקה במקרה היה בבית ספר ביום הבגרות. במקרה גם קיבל 100. שלוש שנות תיכון של ייסורים. של התפרצויות זעם, הרס מכוון של חפצים בבית, מכות כלפי אחותו ותמיד: "זה רק בצחוק..." וכלפי - קללות וניבולי פה ברמה שלא חלמתי שאשמע. היו ימים שהייתי עומדת מולו ושואלת את עצמי: מי זו "המפלצת" הזו שיוצאת מהבן שלי? מה "הדיבוק" הזה? ושום דרך לא עזרה להגיע אליו. לא רופאים, לא ייעוץ לא ביופידבק. שום כלום. אנטי כל העולם ובעיקר - אנטי אני, אמו. וריטלין? הס מלהזכיר. האינטיליגנט קרא מה שקרא והחליט: זה מסוכן. אני יכול לשלוט בעצמי. ועם סיום "הלימודים" בתיכון, "השליטה העצמית" הזו הובילה אותו לסגריות. אח"כ לגראס. ושוב פעם לגראס, ולמעצר משטרתי על אחזקת סם. ולהתחברות עם ילדים שאין לי מושג איך התחבר איתם, ומשם להיגררות אחריהם במעשה תרמית של גניבה והונאה, שבעקבותיו נעצר ועבר לילה באבו כביר. הוא עבר לילה באבו כביר. ואני עברתי אותו כאן - בבית. כן, גם אני חלק בסיפור הזה. גם אני קיימת. לא יכולה לדאוג לו כל הזמן. להקיף אותו עשרים וארבע שעות ביממה. ובאותם רגעים שהאני שלי יוצא ודורש לו חיים משלו - אני מרגישה שאני חיה כמו בסרט, שהוא לא הסרט שלי. כשהבאתי ילד לעולם לא התכוונתי להיות במעמד הזה של לשחרר אותו בערבות. של לעמוד באולם בית המשפט ולראות את הילד הטוב וה"נחנח" שלי מובל מחדר המעצרים, של לשמוע את החוקר המשטרתי אומר לי - תשמרי על הבן שלך - הוא לא עבריין. אני יודעת שהוא לא עבריין. אני יודעת טוב מאוד מי הבן שלי. אני יודעת מה זו "המפלצת" הזו ששמה ADHA ואני ידעת שיש אלף ואחת דרכים לטפל בה - ובו. אבל. ולעזאזל האבל - הוא רוצה לבד. שני תיקים פליליים פתוחים שעוד לא יודעים מה יעלה בגורלם - ובגורלו. קצת למד את הלקח. עכשיו מסתובב פחות בחוץ. קצת מוקיר אותי יותר ומכיר את האהבה והדאגה. קצת נפקחו עיניו לראות איך נגרר ואיך השתמשו בו אותם נערים לצרכים שלהם - כדי שהם לא יתפסו. עד אז, הוא החזיק מהם חברים בלעדיים של אמת ונאמנות. ועכשיו - נכון, מסתובב פחות בחוץ. כלומר, נמצא יותר בבית, כלומר שוב הצקות ומכות "בצחוק" לאחותו. כלומר שוב אני הגננת שלא יכולה להשאיר אותו, בן שמונה עשרה וחצי, לבד בלי השגחה. ואיפה כל שאר ענייני החיים ועבודה ופרנסה וכסף, לעזאזל כל הכספים שבמקום לקדם אותנו, יורדים לטמיון על נסיונות טיפול שאליהם אף לא הגיע. נכון, חל שינוי קטן. משהו במודעות נפתח. עכשיו הוא מתעניין בפילוסופיה ומדעים. מחפש את משמעות החיים. קורא המון, שואל שאלות קיומיות מנסה להגדיל את המודעות של עצמו. אבל עדיין נחוש בדעתו שהוא יכול לטפל בעצמו. לא מוכן לשמוע את המילה ADHD לא רופאים לא יועצים ולא ריטלין. אני מרגישה את ההכחשה שלו. ואני מרגישה את ההתנגדות. הוא מנסה לפתור את הכל מסביב אבל לא נוגע בעניין עצמו בצורה נקודתית. כמו משהו בו לא קולט את העובדות הפשוטות. כמו הוא - בור בעצמו לגבי עצמו. מסרב להודות. פשוט. ADHD. נקודה. ואני שוב חוששת. מרגישה שהוא לא בכיוון. ההתעסקות סביב שאלות החיים יכולה להיות טובה, אבל אני מרגישה שיש בה סוג של התחמקות. מנסה לתפוס אותו מידי פעם במצב רוח כן וקשוב ולשוחח איתו ברוגע. מדפיסה מאמרים ומשאירה בחדרו על כל מקרה, אם יגיע הרגע ותגיע איזו בשלות או תובנה. הוא חכם. לפעמים יותר מידי חכם. ואם יש למישהו רעיון, דרך, או כל דבר שיוכל להאיר לי או לגורם אחר איך להאיר ולהעיר אותו - אשמח לשמוע. תודה על הקריאה. סליחה על האורך. עדיין עייפה, אבל אחרי הכתיבה, קצת פחות.