מפלצת או ילדה
New member
חסר דברים 'מיותרים' ואפילו 'טיפשיים',
כמו הקנטה וביטול 'המונופול האמהי' על 'תחושות הבטן' מתוך קנאת הרחם. או העלאה כוחנית על נס את 'זכויות האבא' ו/או השמירה על טובתו על-פני כל שיקול אחר, גם אם עניינית בעייתי לילדים? האם עובדת היותם 'מיותרים' הפריעה פעם למישהו לבטא אותם? אין לי מונופול על 'החוכמה'. גם לא על 'הצדק'. אבל יש כמה סמפטומים אנושיים שאני אלרגית עליהם ומגיבה, אתה בוודאי מבין איך זה. בעיני, כל חיווי דעה בדיון על 'תחושות הבטן של אמא' על -ידי מי שלא חווה את התהליך על בשרו, ליטרלי, ממקומות של הצהרה שגם הוא מבין 'על מה מדובר' <מהלך המשול לבתולים המרצים לסרוגייט על סקס, או סטרייטים להומו - על אהבה הומולבסית>, או שגם הוא יודע מה זה 'חוסר אונים', או לחילופין מתוך נסיון לסלק במחי יד מנפנפת את הטיעון 'כחולני והזוי' - מעבר לזה שזה בעצמו אקט מתנשא, הוא פשוט אקט עקר. ולכן אפילו לא חולקת עליך אלא מבהירה: כן, כמו שחוסר אונים הורי של גבר כמשולל כל שליטה בתהליך מלכתחילה הוא מובנה <ולכאורה מפעיל אותו נון סטופ 'לקחת' את השליטה הזאת 'בכוח'>, ומתחיל תיכף מן הרגע שגמר ושחרר את הזרע לדרכו 'בסיר הבישול' <מבחינתו> בגוף האישה, כך גם הלידה, כארוע מכונן שמעביר את האישה תהליך של הפרשה ושחרור הולד, פיזית, ממקום המגונן באופן מושלם וטוטלי בתוכה, ומפגיש לראשונה עם הגור שלה שהפך לנפרד, מוחשי ו... חשוף לפגיעות - הוא מצב מובנה <ובלתי הפיך> של 'אובדן' שליטה מוחלטת על בטחונו ושלומו של הגור והיכולת 'להגן עליו בגופה'. האובדן הזה מייצר חוסר אונים מסוג אחר, מובחן ממצבי חוסר אונים אחרים, שיהיה נחלתה של האישה מרגע הזה וילך <לפחות תיאורטית, להוציא אבנורמליות>, ועל אף היותו 'טריוויאלי' כל כך לכאורה - אין לו באמת 'ריפוי'. זאת 'טראומה' שנשים 'נתקעות' איתה לכל החיים, והן תעסוקנה מאז, מי באופן מודע יותר ומי באופן מודע פחות, כל ימיהן בעיבוד החוויה הזאת באופנים משתנים <וגם הגור/ה שמאבד/ת הגנה טוטלית
>. האמא לעולם תופעל בכל פעם כשיעלה ריח של שמץ סכנה, ותנסה לגבור על חוסר היכולת בכל מאודה. ואם, חלילה, הגור ייפגע, זה <'היעדר' יכולת 'להגן עליו בגופה'> יהיה לכר פורה להצמחת גושים סרטניים של רגשי אשם קשים, 'האי רציונליים'. בזמן שאמהות שקועות בהתמודדות שלהן עם עצמן ועם סיפוק צורכי הילדים, אתם מוזמנים להריץ את המשחק האהוב על הבנים - של מי חוסר אונים 'שווה' יותר, או לחילופין - גדול יותר
כמו הקנטה וביטול 'המונופול האמהי' על 'תחושות הבטן' מתוך קנאת הרחם. או העלאה כוחנית על נס את 'זכויות האבא' ו/או השמירה על טובתו על-פני כל שיקול אחר, גם אם עניינית בעייתי לילדים? האם עובדת היותם 'מיותרים' הפריעה פעם למישהו לבטא אותם? אין לי מונופול על 'החוכמה'. גם לא על 'הצדק'. אבל יש כמה סמפטומים אנושיים שאני אלרגית עליהם ומגיבה, אתה בוודאי מבין איך זה. בעיני, כל חיווי דעה בדיון על 'תחושות הבטן של אמא' על -ידי מי שלא חווה את התהליך על בשרו, ליטרלי, ממקומות של הצהרה שגם הוא מבין 'על מה מדובר' <מהלך המשול לבתולים המרצים לסרוגייט על סקס, או סטרייטים להומו - על אהבה הומולבסית>, או שגם הוא יודע מה זה 'חוסר אונים', או לחילופין מתוך נסיון לסלק במחי יד מנפנפת את הטיעון 'כחולני והזוי' - מעבר לזה שזה בעצמו אקט מתנשא, הוא פשוט אקט עקר. ולכן אפילו לא חולקת עליך אלא מבהירה: כן, כמו שחוסר אונים הורי של גבר כמשולל כל שליטה בתהליך מלכתחילה הוא מובנה <ולכאורה מפעיל אותו נון סטופ 'לקחת' את השליטה הזאת 'בכוח'>, ומתחיל תיכף מן הרגע שגמר ושחרר את הזרע לדרכו 'בסיר הבישול' <מבחינתו> בגוף האישה, כך גם הלידה, כארוע מכונן שמעביר את האישה תהליך של הפרשה ושחרור הולד, פיזית, ממקום המגונן באופן מושלם וטוטלי בתוכה, ומפגיש לראשונה עם הגור שלה שהפך לנפרד, מוחשי ו... חשוף לפגיעות - הוא מצב מובנה <ובלתי הפיך> של 'אובדן' שליטה מוחלטת על בטחונו ושלומו של הגור והיכולת 'להגן עליו בגופה'. האובדן הזה מייצר חוסר אונים מסוג אחר, מובחן ממצבי חוסר אונים אחרים, שיהיה נחלתה של האישה מרגע הזה וילך <לפחות תיאורטית, להוציא אבנורמליות>, ועל אף היותו 'טריוויאלי' כל כך לכאורה - אין לו באמת 'ריפוי'. זאת 'טראומה' שנשים 'נתקעות' איתה לכל החיים, והן תעסוקנה מאז, מי באופן מודע יותר ומי באופן מודע פחות, כל ימיהן בעיבוד החוויה הזאת באופנים משתנים <וגם הגור/ה שמאבד/ת הגנה טוטלית
