עיזרו לי...אני בחרדה............

חסר דברים 'מיותרים' ואפילו 'טיפשיים',

כמו הקנטה וביטול 'המונופול האמהי' על 'תחושות הבטן' מתוך קנאת הרחם. או העלאה כוחנית על נס את 'זכויות האבא' ו/או השמירה על טובתו על-פני כל שיקול אחר, גם אם עניינית בעייתי לילדים? האם עובדת היותם 'מיותרים' הפריעה פעם למישהו לבטא אותם? אין לי מונופול על 'החוכמה'. גם לא על 'הצדק'. אבל יש כמה סמפטומים אנושיים שאני אלרגית עליהם ומגיבה, אתה בוודאי מבין איך זה. בעיני, כל חיווי דעה בדיון על 'תחושות הבטן של אמא' על -ידי מי שלא חווה את התהליך על בשרו, ליטרלי, ממקומות של הצהרה שגם הוא מבין 'על מה מדובר' <מהלך המשול לבתולים המרצים לסרוגייט על סקס, או סטרייטים להומו - על אהבה הומולבסית>, או שגם הוא יודע מה זה 'חוסר אונים', או לחילופין מתוך נסיון לסלק במחי יד מנפנפת את הטיעון 'כחולני והזוי' - מעבר לזה שזה בעצמו אקט מתנשא, הוא פשוט אקט עקר. ולכן אפילו לא חולקת עליך אלא מבהירה: כן, כמו שחוסר אונים הורי של גבר כמשולל כל שליטה בתהליך מלכתחילה הוא מובנה <ולכאורה מפעיל אותו נון סטופ 'לקחת' את השליטה הזאת 'בכוח'>, ומתחיל תיכף מן הרגע שגמר ושחרר את הזרע לדרכו 'בסיר הבישול' <מבחינתו> בגוף האישה, כך גם הלידה, כארוע מכונן שמעביר את האישה תהליך של הפרשה ושחרור הולד, פיזית, ממקום המגונן באופן מושלם וטוטלי בתוכה, ומפגיש לראשונה עם הגור שלה שהפך לנפרד, מוחשי ו... חשוף לפגיעות - הוא מצב מובנה <ובלתי הפיך> של 'אובדן' שליטה מוחלטת על בטחונו ושלומו של הגור והיכולת 'להגן עליו בגופה'. האובדן הזה מייצר חוסר אונים מסוג אחר, מובחן ממצבי חוסר אונים אחרים, שיהיה נחלתה של האישה מרגע הזה וילך <לפחות תיאורטית, להוציא אבנורמליות>, ועל אף היותו 'טריוויאלי' כל כך לכאורה - אין לו באמת 'ריפוי'. זאת 'טראומה' שנשים 'נתקעות' איתה לכל החיים, והן תעסוקנה מאז, מי באופן מודע יותר ומי באופן מודע פחות, כל ימיהן בעיבוד החוויה הזאת באופנים משתנים <וגם הגור/ה שמאבד/ת הגנה טוטלית
>. האמא לעולם תופעל בכל פעם כשיעלה ריח של שמץ סכנה, ותנסה לגבור על חוסר היכולת בכל מאודה. ואם, חלילה, הגור ייפגע, זה <'היעדר' יכולת 'להגן עליו בגופה'> יהיה לכר פורה להצמחת גושים סרטניים של רגשי אשם קשים, 'האי רציונליים'. בזמן שאמהות שקועות בהתמודדות שלהן עם עצמן ועם סיפוק צורכי הילדים, אתם מוזמנים להריץ את המשחק האהוב על הבנים - של מי חוסר אונים 'שווה' יותר, או לחילופין - גדול יותר
 

I C E M A N 7

New member
איפפפפפפפפ

גם אם תכתבי עוד אלפיים מילים מהללות והיסטריות על ה'לביאה' המולדת אצל האמא, תכלס הכל שאלה של פרופורציה ושליטה עצמית. גם בהתנחלויות יש אימהות. יש התנחלויות ויש התנחלויות. יש 'אורנית' ויש 'יצהר'. יש כאלה שיגידו שרק המבודדות מסוכנות, יש כאלה שיגידו זאת על כל מה שמאחורי הקו ויש כאלה בניכר שיגידו זאת גם על התנחלות 'תל אביב'. גם אני יכול לזיין תמח במלודרמטיות על ה'שפן' שמולד אצל הגבר. לא נראה לי שזה יקנה לבעלך את הליגיטימציה לצאת ולכבוש כל מה שזז בהתאם לאופיו.
 
לא בכל גבר

יש מוד מולד של 'שפן'. כמו שלא כל אישה 'מתוכנתת' עם המוד של 'להיות אמא'. אבל ברגע שהפכה לאמא, המנגנון מתחיל לטקטק בתת מודע. ויוצר יופי של קונפליקטים כשמציאות מתנגשת איתו. דרכי התמודדות <פרופורציות ושליטה עצמית ושאר ירקות>, הן רבות ומגוונות. מה שאתה וחן מבקשים לא להפנים, ואם אפשר אז להתנער באופן מוחלט מהמחשבה, זה שנקיטת פתרונות כלל לא מבטלת את קיומה של חרדה בסיסית זו. אלא רק משקיטה אותה לפרקי זמן כדי לאפשר שקט תעשייתי.
לאמהות בהתנחלויות האתגר גדול פי כמה מהגברת הזו. אולם, להבדיל, הן כנראה לעולם לא יודו בכך, כי שם מנגנון ההדחקה עובד חזק, משום שבחרו לגור <או בחרו בשבילן> במקומות האלה מטעמים 'אידאולוגיים' שאין להם כל קשר לטובת הילדים. גם הן, אני יכולה רק לשער, מחפשות לרכוש שליטה, ומצליחות בעיקר בזכות העברת הפק הסרטני של רגשי אשם לצד ג' (קדוש), ומתפקדות ומנהלות שגרה בזכות השקט היחסי שמשרה הנוכחות המאסיבית של החבר'ה ש'ך מגולני/גבעתי/הנדסה/יו ניים איט <על אמהות שלהם כבר דיברתי, לא אחזור> מסביב לכל קראוון פורח. ועכשיו לבקשתך - פרופורציות: הסכנה בהתנחלויות היא לא רק פיסית <או ברובה לא פיסית>, אלא בעיקר נפשית. ואם בחרדות עסקינן, כאמור, לא נעשו מחקרים על מצבם הנפשי של ילדי התנחלויות בשל חשיפה לנוכחות צבאית מוגברת, למצב מתמיד של דריכות בטחונית ומתח, עד להיחשפות למצבים של דרמה אמיתית של פגיעה אלימה בחבריהם בתוך היישובים <גם אם סטטיסטית ארועים אלה 'ספורים' באופן מספרי>. ילדים לא חייבים להיפגע בעצמם פיזית בשלשות, מספיק שיהיו עדים רחוקים לסרט שרץ ברקע, כדי לקבל שריטות לכל החיים
. אבל גם בלי לעשות רגרסיות לכל בר דעת ברור שיש לכך השפעות, והן הרסניות. וכפי שסבתות רבות היו אומרות - אם כולם ילכו לקפוץ מהגג גם אתה תלך? ובפרפרזה - אם יש שם אנשים שחושפים בשל רצונם את ילדיהם לשגרה פוצעת האם זה הופך את זה לנורמלי ולשגור ברמה יומיומית? ואם לא - מדוע חוסר רצון של האמא לחשוף ילדים לשגרה 'לא נורמלית' הופך אותה ללא נורמלית בעצמה?
 

אייבורי

New member
לדעתי נוונדר צודקת לגמרי

לא כיווצי רחם ולא גנים של מגננה על הרך הנולד. סתם צורך בלתי נשלט בשליטה
 
עזוב אותך

מלונה פארק וסופרלנד. קורעים במחירים החראות האלה. קח ת'ילדים ופרגן לנוודר הצדקת, על טפה, סופ"ש מפנק, ערכי ומגבש בחברת צדיקים טובי לב ומלאי אהבת אדם בבת עין או במגדל עוז. בדרך הילדים יראו מלא דברים מגניבים, אולי החיילים יעשו לחבר'ה סיבוב חוויתי על האמר, ואפילו יתנו לחבוש קסדות ולכוון מ M16 על ילדים פלסטיניים מסתובבים בדרך, ולעשות "פיו, פיו", בכאילו כמובן. ואחר כך, אם יתמזל מזלכם, אולי אפילו תזכו להירגם באבנים בתוך הרכב, ויהיה פרץ מגניב של אדרנלין באוטו וצרחות של כיף ששום קומבה לא עומדת ליד <מה שכן, תבדוק אם ביטוח מכסה, אחרת אולי כלכלית זה יוצא יותר, חבל, שלא תצא פראייר>. אם לא, אל תתבאסו, תארגנו לכם חוויה מפצה של תחושת צדק ושחרור שליטה כוללת, מלאה בצחקוקים זדוניים על אהבלות היסטריות לדורותיהן סביב הקמפאייר שתעשו על הגבעות החשופות. בקיץ שילחו לשם בתחושת צדק מתחזקת את החבר'ה לקייטנה, בהסעות רגילות כמובן. ממוגנות זה לחננות. שבת שלום
 
סולמות

ונחשים זה משחק מצויין שיעזור להסיח את דעתך ממה שלא נעים לראות בדרך. כי ביננו אין לך שליטה. ואין לך מה לעשות בעניין חוץ מלסובב את הראש, או להתנחם כשאימרות מוטות מגזר מצליחות לגרוף את הרייטינג המצופה מהן
.
 

nowonder

New member
ברור

לך יש רחם דובר שלוש שפות (+אייקונים), והוא יודע המון.
 

yogevit

New member
את רצינית?

כל אלפי המשפחות שאיבדו יקיריהם בפיגועי טרור הן פרי הדמיון של עיתונאים כי את לא פגשת מחבל מתאבד? תגידי,אם לא פגשת אנס אז גם אין אנסים? איזה עולם מגניב יש לך
 

chenby

New member
לא זה לא מה שאמרתי

אמרתי שכרגע, בזמן שאתה קורא את מה שאני כותבת, כל מחבל מתאבד וכל אנס, הוא פרי דמיונך בלבד. כי כרגע אין שום פיגוע, וכל מה שהיה בעבר, אני מעדיפה ללמוד ממנו ולא להמשיך לחוות אותו. כשאני מפחדת לעלות על אוטובוס בגלל שהיו פיגועים - אני רק חווה שוב ושוב את הפיגועים שלא קיימים עוד. באחד הלינקים שהעליתי פה בשרשור - ביירון קייטי מספרת על שעשתה עבודה עם אנשים שלקו בהלם קרב. אחד מהם סיפר איך הוא עמד מול האוייב, ופתאום אחד מהם עלה באש, וכולם מיד התחילו לשפוך עליו חול והעלו אותו למסוק והתחילו להזיז ממנו את החול וכשהם עשו את זה, האש בערה ממנו שוב. הוא רכן מעליו ממש, הסתכל לו בעיניים וסיפר איך העיניים האלו רודפות אחריו וזה סיפור שקרה לפני 40 שנה. היא שאלה את כולם שאלה כזו - כמה זמן נמשך כל האירוע? 3 שעות ארוכות וטראומטיות. היא שאלה מה יותר חומל, מה הם היו בוחרים עכשיו - לעבור את ה3 שעות האלו, להשרף, להפגע פיזית כמו שקרה.. או לחיות 40 שנה עם הטראומה הזו. כולם קפצו ואמרו פתאום - הייתי לוקח את ה3 שעות האלה. פתאום נעשה להם שיפט לחשיבה- שהרבה יותר קשה ואלים ואכזרי, זה להתקע 40 שנה בלשחזר חוויה מסויימת - מאשר לעבור אותה שוב. העולם שלי מגניב אכן. לא כי אני מתכחשת למציאות, אני אומרת שכל דבר שגורם לי סבל בחיים - הוא לא המציאות, אלא מה שאני חושבת על המציאות. כרגע בבית שלי, פה במחשב אין מחבל מתאבד ואין אנס. אני עכשיו הולכת לראות מנצ'סטר - ביירן מינכן אצל חבר.. מה יקרה בדרך? אין לי מושג, מה יקרה אצלו? אין לי מושג. יעזור לי לחשוב על זה? האם יש אמת בלחשוב על מה יכול לקרות? או שמא האמת היא בללכת בדרך ולגלות מה קורה? פרי דמיון הכוונה היא שכל מה שקרה בעבר, הוא כבר קרה. הוא לא קורה עכשיו לכן זה זכרון - וזכרון הוא פרי דמיון. גם מחשבות על העתיד הן פרי דמיון - אנחנו חווים את שניהם אך ורק בדמיון , במחשבות שלנו. האמת האבסולוטית והיחידה היא הרגע הזה.
 

chenby

New member
אגב

אם לא הבהרתי - בסיפור של החבר'ה עם ההלם קרב - אותו "שרוף" נשאר בחיים ויצא מזה.
 

נומלה

New member
עזור לי לחשוב על זה? האם יש אמת בלחשוב על מה

כן עשוי לעזור אם למשל זה יגרום לך ללכת לחבר על המדרכה ולא באמצע הכביש. "האם יש אמת בלחשוב על מה יכול לקרות"? לא יודעת בענין "אמת" אבל בהחלט יש טעם לנסות לברר בעיות אפשריות שאפשר להתמודד איתן עם תכנון מראש ובדיקת הסיכון. האם העולם שלך יגמור להיות מגניב ברגע שאנס או מחבל (חס וחלילה) יכנס אלייך הביתה? אולי ניתן למנוע דבר כזה עם מנעול על הדלת. אם האפשרות היא "פרי הדמיון" אין טעם לשים מנעול על הדלת עדיף לקחת את הכסף ולקנות גלידה מגניבה. אם כל מה שקרה בעבר הוא "פרי הדמיון" הוא לא בסיס ללמידה ממנו. אכן לא רצוי להתקע על זכרונות כואבים אבל אם הם לא יהוו בסיס ללמידה איך נתקדם?
 

chenby

New member
כל דבר הוא בסיס

ללמידה, וזו גם המטרה. אין בעיניים שלי שום למידה בחרדה , בחרדה יש רק חרדה, אין בהירות אמיתית או מסקנה אפקטיבית שניתן ללמוד מהן. ושוב את מכניסה לי מסקנות לפה, לעבור את הכביש בביטחה הוא יצר הישרדותי. לנחש מה יהיה בעתיד, זה ניחוש. זה לא אמת. אני לא אמרתי לרגע שהכל טוב שצריך ללכת כשוטים ברחוב מבלי להסתכל ימינה ושמאלה, זה כמו שמפלצת אמרה שאמרתי שמוכרים להיות שמח בעוד מילותי המדוייקות הן שחשוב להרגיש טוב. ברגשה טובה היא לא חייבת להסתכם בשמחה, ואם אני מתהלכת בחיים בביטחה שכל עכבה לטובה ושאני מחליטה מה הצעד הבא שלי ואני סומכת על עצמי שאני חזקה מספיק להתמודד עם מה שהעולם יביא, יהיה לי הרבה יותר מהנה להתהלך ולגלות מאשר להתהלך מתוך פחד שיקפוץ עליי אריה פתאום. אין לי מושג מה יהיה, אני יכולה להיות עירנית למה שמגיע אבל לעולם לא לדעת מה יהיה.
 
הצעה

אני מציעה לך ללכת לבקר במקום שבו הוא גר, אם אתם ביחסים טובים לבקש ממנו להצטרף פעם אחת לביקור של הילדים אצלו. בדרך כלל אנחנו פוחדים במיוחד ממה שאנחנו לא מכירים, מהלא נודע, ברגע שזה יהיה לך מוכר, אני בטוחה שזה יהיה פחות מפחיד. זה בערך כמו שרוב האנשים בעולם יסרבו לבוא לבקר בישראל כי זה מקום נורא מסוכן, אבל את גרה פה...
 
כאמא,

אני מבינה את החשש ואת הדאגה. גם אם כרגע זה נראה מוגזם לא לישון בגלל זה בלילה, ולחלק מהאנשים נראה כאן שהתנחלות אולי נשמעת מפחידה כמו שישראל נשמעת מפחידה בחוץ, אבל זה ממש אבל ממש לא אותו דבר. בערך כמו לגור ולגדל ילדים בשדרות ויישובי הסביבה לא אותו דבר כמו לגור ברמת השרון. מי שלא עומד לשלוח לשם את ילדים <פעם בשבועיים בייסיס וחלק מהחגים, לאורך X שנים עד ההתבגרות של אחרון מהן או עד שהאב ישכיל להחליף מקום מגורים> - מה איכפת לו/לה להשוות או לנזוף בך על ההיסטריה. גם אני מצטרפת להצעה שתבקרי במקום החדש, שתכירי את המרחב, את המיגון הקיים, את סדרי הבטחון, שתדברי עם התושבים איך הם חיים בשגרה וכיצד מנחים את הילדים להיזהר. כדי לעשות הערכת מצב מושכלת, כי יש התנחלויות ויש התנחלויות. חלקן פחות בעייתיות בשגרה. וחלקן יותר. אבל בכל מקרה, לא לשכוח שחוץ מגורמים עוינים יש בשטח חיילים <ילדים גדולים של אמהות אחרות, שמתקשות לישון בלילה לפחות שנתיים וחצי ברצף> ששומרים על השקט והשגרה של התושבים. מה ששומעים בחדשות אמנם עושה הרבה רעש וחרדות, אבל סטטיסטית הסכנה של פיגוע נמוכה יותר מתאונות דרכים בכבישי ארצנו המטורללת. בכל מקרה, עשי הכל כדי לרכוש שליטה על המצב הזה, כדי שילדים לא יחושו ולא יחוו את המתח ואת החרדה שאת חווה, בצדק או לא כלל לא משנה. חוץ מזה, אם יש מצב כל כך נינוח ביניכם, בינך לבין רבע לגרוש שלך, שאתם מסוגלים לפרק את החבילה בלי עזרה חיצונית של עורכי דין, גם בנושא הילדים תוכלו לדבר. אני חושבת שאת צריכה להציף את החששות שלך. הוא גם הורה של הילדים האלה, ואני מניחה ששלומם לא פחות חשוב לו ממך. תשמעי מה יש לו לומר על כך.
 

אייבורי

New member
רצוי

שתטפלי בחרדות שלך בעזרת פסיכיאטר או פסיכולוג לפני שתעשי נזק גדול לילדים שלך. אין שום סכנה ברורה ומיידית למגורים בשומרון למען הדיוק, תארי לך שהוא יעבור לגור באמריקה ויפנה לבית משפט בטענה שמגורים בישראל הם סכנת נפשות ולכן רצוי שהילדים לא יראו אותך. הנזק שתגרמי לילדים בניתוק מאביהם עולה על כל סכנה דימיונית שמתרוצצת לך בראש. טפלי בעצמך בהקדם.
 

nowonder

New member
חרדה היא

דרך מצויינת לנסות להשיג שליטה. (וזה בניגוד לפחד, שהוא מנגנון בריא לחלוטין שנועד לגרום לך לחשוב פעמיים לפני שאת עושה שטויות). כשאמא אומרת לילד מתבגר: "למה לא התקשרת? דאגתי נורא" היא עושה את זה כי השליטה על חייו חומקת מידיה. כשאישה אומרת לבן זוגה: "לא שמעתי ממך כל היום, ממש דאגתי שקרה משהו" היא עושה את זה כדי להשיג איזו שליטה על מהלך היום שלו. וכשאישה מתגרשת אומרת: "אני ממש חרדה לשלום הילדים, ולא נרדמת בלילות" זה אומר שהיא לא מצליחה להשלים עם העובדה שהשליטה עליו ועל הילדים שלך, לא אצלה 24/7. אני מבינה שגירושין זה קשה. אני מבינה שזה קשה שהילדים נמצאים חלק מהזמן באחריות מישהו ואין לך SAY בעניין יותר. ואני בהחלט מבינה שהתנחלות בשומרון זה לא המקום הכי בטוח בעולם בעינייך. העניין הוא, שאין לך שליטה יותר. ואין לך מה לעשות בעניין. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות, זה למצוא דרכים לשתף פעולה עם האקס שלך, כדי שתדאגי פחות, כדי שהוא יהיה אחראי יותר, וכדי לילדים יהיה טוב יותר.
 
למעלה