עיזרו לי...אני בחרדה............

[נומלה]

אם את מתכוונת שכמו שאיבורי כתב

היא צריכה לשלוט בחרדות שלה כי אין לה שליטה על מעשיו של האב, את צודקת. אבל זה לא בגלל שהסיכון דמיוני אלא שהוא לא בר שליטה (קונטרולבילי). יש הבדל בין הדברים. לא קשור לרספוסביליתי שהיא כמובן באנגלית לקיחת אחריות ולא ברות שליטה.

 

[chenby]

בעיני הכל קשור לאחריות

לרספונסיביליטי.. מכיוון שאחריות אומרת לי 2 דברים 1) כמו הפירוש המילולי - היכולת שלי להגיב 2) אנחנו כולנו חיים בנסיבות. אישית, כלליות, מזג אוויר, מלחמות, טרור, אלימות, תאונות דרכים, שער הדולר המוסד, אובמה וכו'... יש 2 דרכים בהן פועל האדם בנסיבות האלו - הראשונה זה להסתכל כיצד הן משפיעות עליי - כלומר להיות מושפעת מהנסיבות - קוראים לזה קורבנות. ככה אני, זה מי שאני, זה מה שאני רגילה, זה מה שיקרה, זה לא היה צריך לקרות, הוא לא היה צריך להגיד לי ככה, היא לא היתה צריכה לעשות לי פרצופים, הוא לא צריך לסכן את הילדים ולעבור להתנחלות, וכו' וכו'.. יש תמיד את כל התירוצים ללמה זה נכון, את כל הסיבות ללמה אני צודקת, ותמיד יש את המושג "כן, אבל" בדיוק כמו פנייה פרסה, אני מסכימה איתך, אבל - אני לא מסכימה איתך.. יש האשמה, או לאחרים או לעצמי, יש ייאוש, דרמה, סבל.. מילים שהן לא .... האחראי - מסתכל על אותן נסיבות - ושואל את עצמו 2 שאלות 1) לאן אני רוצה להגיע 2) מה אני עומדת לעשות ועל כל שאלה שאני אשאל - שהמיינד ישאל .. תמיד אני אקבל תשובה. לכן חשוב לבדוק איזה שאלות אני שואלת. במקום - למה פיטרו אותי - אוקי, איפה אני יכולה לעבוד עכשיו מה יותר יקדם אותי לפעולה? מה יעזור לי להיות אדם טוב יותר ואפקטיבי יותר, ואמא טובה יותר ואישה טובה יותר וחברה טובה יותר ולעצמי טובה יותר? להתסכל קדימה. אוקי, זוהי נקודת המוצא שלי. עכשיו, מי אני, מה החוזקות שלי, לאן אני רוצה להגיע וליצור תכנית פעולה. אז נותר רק ללכת בדרך - אנחנו עושים את זה ממילא. רק בדרך הזו אנחנו מאושרים מראש ולא בדרך לאושר..

 

[מפלצת או ילדה]

מנטרה זה דבר נחמד

אבל לא במצבים שנחווים כאיום. כרגע ניצבת מולך אמא שהרחם שלה מתכווץ מחוסר אונים. היא אמא של הילדים, שתצטרך לשלוח לא מבחירה למקום שהיא תופסת כמסוכן, שמדינת ישראל תופסת ככזה שזקוק לאבטחה אינטנסיבית של הצבא כדי לקיים חיים באזור. היא עומדת לשלוח ילדים מעבר לקו העימות שאת בשגרה לא קופצת לבקר שם למשל. <למה?> נכון המציאות היא כזאת, מורכבת ובעיקר בלתי צפויה. אבל אנחנו, בני האדם עושים הערכות מצב ונמנעים מסיכונים מיותרים. כאן יש לאישה קושי אובייקטיבי להימנע מסיכון פוטנציאלי. גם אם תגידי מאה פעמים אנחנו זה מחשבות ופרשנות, ותבטלי את הרגשות - זה לא ירגיע אותה. לא יהפוך אותה לחדשה. לא יביא לה את הלייטינג. עד שלא תלדי, יקירה, לא תדעי מהו חוסר אונים אמיתי.

 

[I C E M A N 7]

אין על מנטרות. אני בעד המנטרה "חצי נחמה"

שתגיד לעצמה איזה מזל שבעלה לא עבר להתגורר בחוף השנהב או בנתניה.

 

[chenby]

או

נווה דוד או איזור התחנה המרכזית בתל אביב

 

[chenby]

מפלצת

התיאורים הדרמטיים שלך לא עושים עליי רושם. "הרחם מתכווץ" וואו איזו רגישה את. זה שאני עדיין לא ילדתי, לא אומר שאין לי מושג מהי חרדה או דאגה. בינתיים, היא לא הגיבה לדבריי האחרונים, אולי זה דווקא כן הרגיע אותה? יש לך מושג? יתכן והרחם שלה התרחב שוב? האם נתתי לה עצה? לא, נתתי את דעתי. האם אמרתי לה לבטל את הרגשות? לא! אמרתי לה לבדוק איפה הרגשות אפקטיביות עבורה, ואיפה הן תוקעות אותה - כי בעיני הדבר הכי חשוב הוא להרגיש טוב. כשאני מרגישה רע, זה תמיד בגללי. האם אמרתי לה להמנע מסיכונים? האם העליתי את המילה סיכונים חוץ מאשר בתגובה שלי לנומלה? לא. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו נמנעים או נערכים לסיכון, אבל ברגע האמת, אין לנו מושג איך אנחנו נגיב. אז אפשר לשער, אפשר לחשוב על זה, אפשר לתכנן, אבל עדיין אין לנו מושג. כרגע הגברת מנוהלת מהפחדים שלה- החרדות האלו נובעים ממחשבות על העתיד ועדיין היא לא זו שתקבע בסופו של דבר איפה הגרוש שלה יגור. היא כן תקבע איך היא תתמודד עם זה אם וכאשר זה יקרה. המטרה פה היא לא רק להגיד אוקי אלו החיים הכל חרא נקבל את זה אחרת אנחנו חיים בסרט. המטרה היא לקבל את המציאות כאילו אין לנו בחירה, ולכוון את עצמנו למקומות שאליהם אנחנו רוצים להגיע כאילו יש לנו בחירה. את מוזמנת לא להסכים איתי, את מוזמנת להיות צודקת וחכמה יותר. עם כל הכבוד לך, זה לא מעניין אותי. אותה גברת כן. מעניין אותי להעביר לה את הדרך שאני מצאתי אפקטיבית ובעיניים שלי - בפרשנות שלי גם אפקטיבית עבורה להתמודד עם החרדות שלה. כי היא לא חרדה מההתנחלות, היא חרדה מהמחשבות שלה על ההתנחלות. ואם זה מה שיעזור נפלא, ואם לא, היא יודעת הכי טוב על החיים שלה - בטח יותר ממני. והיא תמצא כבר את הדרך, וגם אם זה יקרה בחרדות - החיים יקרו כמו שהם יקרו.

 

[מפלצת או ילדה]

התיאורים הם לגמרי קונקרטיים

יש כזה אינסטינקט, הוא נקרא האינסטינקט האימהי - להגן על הגורים. כשאמא חווה איום, ולא חשוב אם הסכנה לגוריה היא אובייקטיבית מיידית או מדומיינת עתידית, האנסטינקט מזעיק אותה לפעול. זה מעבר לפרשנות או מחשבות. זה ברמה של כימיה בגוף. כשהאם חווה חוסר אונים מול חוסר יכולת למנוע 'סכנה קיומית'/'פגיעה' בגורים, הרחם מתכווץ מכאב וצער <שלעולם לא תדעי>. לא תמיד מרגישים רע בגללנו. לפעמים המציאות היא חרא, באופן אובייקטיבי. ואנחנו מתבאסים להכיר שזה עכשיו מנת חלקנו להתמודד עם זה. כשהזיפט ממשיך, יש עץ החלטות - להתמודד או לשקוע בו במקום. לעומת המצב הזה, לפעמים המציאות עדיין לא זיפט אבל יש לה פוטנציאל סביר להפוך לכזאת. במקרה הראשון עוד איכשהו הגיוני לחוש רע באופן זמני, אבל במקרה השני יש לו פחות יחסי ציבור להבנת המצב המלחיץ. אצלך - בכל מקרה 'מוכרחים להיות שמח'. זה מה שהקפיץ אותי הפעם, במקרה די חריג ומורכב, כששלפת מהמותן את המנטרה. כי במנטרה הזאת אין מקום לכאב, לפחד, לחולשה. אף לא לרגע אחד. סיכון זה מצב שראינו שאחרים בו נפגעו. יש אנשים ומדינות שחושבים או נערכים לסיכונים - זאת התגובה האפקטיבית לחוסר וודאות ולחוסר האונים של הכאוס ביוניברס. כך גם כשבונים שגרה, כשמתאמנים לתרחישים בצבא. מתפעלים את חוסר וודאות. כך גם כשפועלים להימנע במודע ממצבי סיכון. התגובה 'שום דבר לא באמת בשליטתי' היא גם תגובה אפקטיבית, לסוג אחר של אנשים. אבל מעבר הגרוש לגור בהתנחלות גם אם לא בשליטתה, הוא לא גזרה משמיים, לא מצב של 'נחות תמידית', לא מציאות שאין בלתה - זאת החלטה שנעשתה על-ידי בן אדם משיקולים כאלה או אחרים. ההורה השני לילדים, שהם 'נכס משותף', גם הוא צריך להיות מודע למחירים של בחירותיו. שאם המצב הבטחוני יסלים <באמת לא בעיה אצלנו בחצר> והשגרה במקום מושבו תופר או תהיה מתוחה - להביא לשם ילדים רק כדי לממש את הזכויות שלו ולפרגן לבחירות שלו יהווה חשיפה מיותרת ומטופשת של הללו לסיכון. הגברת הספציפית כנראה צריכה ייעוץ של עורך דין טוב, אבל ממש טוב, לא ייעוץ רוחני איך 'לפתוח' את הפרשנויות המחרידות שלה למציאות בעלמא.

 

[מפלצת או ילדה]

נחות=נכות

 

[chenby]

את כל כך צודקת.

טוב להיות צודקת? את כמובן גם אמא מה שמקנה לך נקודות זכות. כמובן שהעובדות האלו שאת רושמת, אני אומר זאת שוב - בשבילי הן דעות בלבד. לא רק שהן דעות, אני גם לא מסכימה איתן. אני אמרתי יעוץ רוחני? לא, אז אל תכניסי לי מילים לפה .כמו שנומלה החליטה להזכיר מחבלים או להסיק מדבריי שאין סיכונים בעולם. ואני לא ציינתי על זה מילה. את אומרת שהיא צריכה יעוץ של עורך דין טוב אבל פוסט קודם כתבת לה שהיא בהיסטריה - האם היא צריכה עו"ד טוב כי היא בהיסטריה? היא רשמה שהם בחרו במכוון לא לפנות לעו"ד מריוס המליץ לה בחוכמה לדעתי כן להראות לעו"ד את המסמכים לפני חתימה - אני לא הזכרתי שום פעולה שעליה לעשות כי אני לא הולכת בדרך שלה. אני יכולה להראות לה איפה היא לא ממוקדת בכאן ועכשיו אלא מנוהלת מפחדים של דמיונות על העתיד. לזה היא לא צריכה עורך דין טוב ולא יעוץ רוחני - רק לשים לב. אגב, ואם יהיה לה את העו"ד הכי טוב בעולם, ובכל זאת הוא יעבור? מה אז? בקיצור, ממליצה לך לענות מתוך האמת שלך ולא מתוך זה שאת חייבת לכתוב את ההפך ממני. ובטח שאת גם לא חייבת לענות על כל דבר שאני כותבת. לרגע לא חיפשתי שתסכימי איתי. לרגע אני לא מנסה לשכנע אותך לחשוב אחרת. רק מזכירה שוב ושוב איך אני רואה את הדברים. מילה אחרונה?

 

[chenby]

אגב

המילים שלי הן תמיד - הדבר הכי חשוב להרגיש טוב את פירשת שאמרתי - מוכרחים להיות שמח. המילים שלי הן מדוייקות, אני יודעת בדיוק מה אני כותבת. לא דיברתי על רגש ספציפי - מבחינתי שקט נפשי זו הרגשה נפלאה. שלווה ונחת זו הרגשה נפלאה. גם שמחה היא הרגשה נפלאה. אבל במקרה שלה נראה לי שקט נפשי ובטחון ושלווה- זו ההרגשה הטובה שהיא מחפשת. לא אמרתי לה עכשיו לכי תשכרי ליצן שיצחיק אותך - אמרתי לה שימי לב שהחרדות שלך נובעות מהמחשבות שלך על ההתנחלות - לא בגלל ההתנחלות..

 

[chenby]

טוב אני חייבת דבר אחרון

אינסטינקט לפי ההגדרה העממית פעולה או נטייה לפעולה אי־רציונלית כתגובה אוטומטית מיידית לאירוע חרדה- זה לא אינסטינקט. לא להרדם בלילה בגלל מחשבות - זה לא אינסטינקט אימהי, אלא זה להמשיך ולהחזיק במחשבות כאילו הם המציאות העכשווית. לחוש אותן, לחוות אותן, להרגיש אותן.. בגלל זה אי אפשר להרדם. היא לא חווה איום - היא מדמיינת איום. זה ההבדל. "כתגובה אוטומטית מיידית לאירוע" פה עוד לא קרה אירוע, (חוץ מזה שהיא בהליכי גירושין - שזה לדעתי כמו שכתבה נווונדר המניע לכל הבלאגן) לכן זה לא קשור לאינסטינקט אימהי . ואם אינסטינקט מזעיק אותה לפעול - אז לא להרדם בלילה - זו לא פעולה אינסטינקטיבית. אם האינסטינקט היה מניע אותה לפעולה, היא היתה פועלת ולא חושבת. כל הפוסט הזה- הוא על חשיבה ולא על פעולות. זהו. פה סיימתי סופית.

 

[מפלצת או ילדה]

אני שמחה

שפרקת את זה בפעם הראשונה, לפחות בזמן שהותי כאן בפורום, כדי לטעום את טעמו המתוק של 'הצדק' בחרת להגיב במתקפה אישית של לעג, 'מהבטן', דווקא על האמאמא של האמת הפנימית שלי <מבלי לדעת על כך> שפתאום נראתה לך כתוכחה <דעה של האינטגריטי והאמת הפנימית שלך )) או כל מקום אחר בתוכך שפעלת מתוכו באותו רגע שכנראה לא הרגיש הכי טוב שיש> אני משערת שלא אכפת לך שאגיב במרוכז על כל הנקודות <תמיד תוכלי לפרגן לעצמך להיות 'יותר צודקת', או להגיד את המילה האחרונה)) אם יש דבר כזה בכלל בתוך קונטיניואיישן> גם אם זה משום מה מרגיז את האמת הפנימית שלך, אחרי הילדים רואים את העניינים אחרת, ולא, זה לא דומה לשום דאגה או חרדה שהכרת, זה מקום לגמרי אחר. כן, אני אמא, שיצא לה 'לקבל יתרון' <שבחפץ לב הייתי מוותרת עליו, אבל לא על הלקח> 'להגשים' את חלום הבלעות לעמוד בטיפול נמרץ מעל ילדה מחוסרת הכרה, שעתידה לוטה בערפל סמיך, למשך שתי יממות רצוצות. טעמתי את טעמה המצמית של החרדה האמהית בצורתה המזוקקת והטהורה, 'הרציונלית'. את חוסר האונים, עם רחם מצומקת. זאת חוויה שבסופה למצטיינים מחלקים רגישות, ענווה, סולם לרדת איתו סופית מעץ של כל יכולות האומניפטנטית האנוכית המאפיינת תקופות קודמות בחיים, וסט יוקרתי של פרופורציות בחיים. זאת האמת שממנה אני מדברת, ומה שאני יכולה להגיד מהמקום הזה שקיבל וואחד קנה מידה הוא שאין הבדל מבחינת הרגש - אותה אזעקה כשלגור נשקפת סכנה - בין אם הסכנה הנתפסת מוחשית מיידית או מדומיינת עתידית. זו אותה חרדה, רק העוצמות וחדויות תחושה שונות. זוהי בדיוק המהות של האינסטינקט האמהי - להזעיק ולהעמיד את האם על משמר עד יעבור הזעם. הלביאה, הגם כשהיא לא רואה סכנה מול העיניים, אבל 'מריחה' אותה מרחוק, וחשה את רחשי התקרבותה - נדרכת, מאספת את גוריה סביבה, ומתכוננת להגן. זאת 'האמת האבסולוטית' של הטבע. אנחנו מופעלים על-ידי פחד קמאי לטוב ולרע < ובמקרה הספציפי - את חושבת שלרע ואני סבורה שלטוב>. ברמת הרחם, במציאות החדשה שהתגלגלה לפתחה, האישה הזו מגיבה בסדר גמור. היא באמאמא של האינסטינקט, ומחפשת דרך למנוע מהילדים להגיע לאיזור של סכנות העורבות במוד של רולטה רוסית. אילו המנגנון הטבעי הזה היה פגום אצלה - אזי היה אפשר לומר שהיא אי רציונלית מבחינת הבריאה שתכנתה אותה לשמור על המשכיותה. ומה שהקפיץ אותי, ואני מניחה שגם את נומי. זה שמתחילת דבריך הגבת בהפעלת 'המשיבון אוטומטי' הרגיל שלך, מבלי לערוך לו אפילו התאמות ושינויים למציאות ההודעה, למצב של חרדה די טבעית עם אחיזה מציאותית לגמרי בשגרה ההפכפכה של שקט בטחוני, כאילו היה זה עוד מצב 'סטנדרטי' של 'מחשבות שווא'. 'האבחון' של נוונדר אולי מגרד פאן מסוים בתוך מצב של גירושין, ואולי יש כאן גם מקום לעניין שחרור השליטה בתמונה הרחבה, אבל נוונדר, עד כמה שהדבר ידוע לנו, טרם פרגנה למשך תקופה סשאנים של 'שחרור שליטה' על ילדיה בגילאי 2-9 לשטחים, מקום שהיא בעצמה ספק אם מבקרת מבחירה, לבד או איתם, וגם את טרם ענית לשאלה, וזה נורא חשוב לעניין הרציונליות הנתפסת על-ידך של חרדות הפונה. מי שעמדה שם בצומת הזו והתמודדה בהצלחה כזאת או אחרת ראויה לשיתוף - אני בטוחה שיהיה לכותבת לעזר לקבל מרשמיה, תובנותיה והכצעקתה? ולא, תושבי התנחלות הם לא אוכלוסיה להשוות איתם. הם מעולם לא יזמינו <ולא יעשו> מחקר אורך שיבחן את השפעת המציאות המתוחה ומאורעות אאלימים פורצי השגרה על שיעור ועוצמת החרדות בקרב ילדיהם, כפי שכן ערכו בשדרות מטעמים פוליטיים מנוגדים... תרצי או לא להכיר בזה, אנחנו חיים במציאות רב מימדית והבו זמנית של סתירות והפכים מתעתעים. גם לי יש חברים טובים שמגדירים עצמם פלסטינאים. אנשי רוח משכילים ושוחרי חיים טובים. חלקם ערבים מוסלמים או נוצרים מהצפון, חלקם בדואיים, וחלק מוסלמים מהגדה שלומדים בישראל - הם מנהלים כאן שגרה נינוחה ושבעה, ואנחנו יושבים לפטפט, לאכול, להתווכח, להסתלבט, ולהתרגש מהמפגש האנושי המדהים. לא אני, ולא הם לא רצחנו, לא זרקנו אבן, לא נפלנו קורבן <לשמחתנו> 'לפעולות תגמול' - אנחנו לא אויבים. אנחנו ידידים. אבל במלחמת עזה, ביום שחדשות שידרו שנהרג חייל <אמיתי, לא מדומיין>, בן של מכר משותף שכולם הכירו, כשהם חלפו ליד החברים היהודים העסוקים בלשטוף את התדהמה ואת כאבו המשוער של האב השכול הטרי, 'כקבוצה', ולא כאנשים פרטיים בודדים, פתאום עטופים בכאפיות שמעולם לא שמו בשגרה, עם פנים מאדימות מזעם ושנאה, מדברים ביניהם ערבית כהתרסה, ושלחו לעברי "הי" מהיר ועצבני, מבלי להביט בעיניים כדי לא להסגיר מבט ולא להתעמת, ראיתי כמה הכל ביננו פריך ונפיץ ושביר, כמו פורצלן, ומה שאי רציונלי יותר מכל זאת המציאות עצמה

שגם 'הטובים' מחזיקים בה בכוחות אחרונים את מושכות הסובלנות. קל וחומר 'הרעים', שאין להם שום בעיה 'לקלקל יחסים'. מן הסתם מציאות כזאת, כשמסתכלים עליה ומנסים להכילה במלואה - מציפה, ומעוררת חרדה. את בוחרת 'לעבוד' על זה. לבודד באופן מלאכותי ולראות רק את חלקיה המיידיים והחיוביים עבורך. זאת התגובה האפקטיבית עבורך אבל היא לא תרופת פלא, כפי שאת מנסה בלהט וסמכותיות של מטיף אוונגליסטי המוציא 'מן החושך' אל 'האור'

'לרשום' לכל מצב ועניין מבלי להידרש להבדלים בין מצבי בלבול ואובדן דרך כלליים שאינם שקולים למצבי אלארם לקראת איום, שאינם שקולים למצבי סטרס מתמשך. גם אקמול שנמכר היום ללא מרשם רופא לא טוב לכווווווולם. אז אם האינטרגיטי שלך הוא לטובת הפונים, ולא לטובת התחושה של עליונות 'שהאמת האבסולוטית' שהתחברת אליה מנפקת, לא צריכה להיות לך שום בעיה גם לראות את 'התורה הקדושה' שאת נאחזת בה באור שינייך עומדת לביקורתי. להחזיק בעוגנים של אמונה עיוורת במה שלא יהיה עוזר נגד חרדה, אבל צמיחה ושחרור אמיתיים מגיעים דווקא מהרפיית האחיזה

 

[chenby]

תראי

העניין הוא, שאת מעבירה את הכל אלייך. מה את מרגישה, איך את חושבת שנכון - וזו הדרך שלך. את באה להזדהות איתה כאמא עם רחם מכווץ מפני שיש לך את הנסיון לעמוד מעל מיטת בית חולים שבה שכבה הילדה שלך. כשהאחיינית שלי (וכן זו היתה רק אחיינית ולא בת) שכבה עם 40 חום בבית חולים, אני לא ישנתי בלילה, ועוד אחותי החליטה להחליף מזוזות - בשביל הבטחון. העניין הוא שאני מדברת על מתילדה שלנו ולא עלייך או עליי או על מחבלים או אנסים או כלום. אני ממוקדת בסיפור הספציפי של מטילדה. והחרדה שלה - היא לא מזה שהילדים שלה עכשיו בממד בתוך התנחלות ויורים עליהם והיא רחוקה ולא יכולה להגן עליהם. היא מזה שהיא מדמיינת איך הם יכולים להגיע למצב הזה. וגם אם המצב הזה יכול להיות ריאלי, ואולי גם יהיה, כרגע אין לה שום דרך לדעת את זה. כרגע בעלה עדיין לא גר שם בכלל. לכן האנלוגיה לכיווץ הרחם שלך הוא לא רלוונטי. כי אין פה אירוע. יש מחשבה. וזה ההבדל. יש להתמקד בעובדות ולחשוש ולדאוג - וזה קיים אצל כולם! ויש לדמיין מה עלול לקרות ולחשוש ולדאוג- וזה קיים אצל כולם גם כן - אבל במקרה הזה- מסתמכים על דמיון על אי מציאות ולא על עובדות. אני לא באה לתת תורה, ואם כן אז יש לי רק תורה אחת שהיא התורה היהודית.. אני באה לתת פרספקטיבה וגישה לשים את תשומת הלב איפה העובדה ואיפה הדעה. אני לא יכולה להתווכח עם עובדות, אני לא יכולה להתווכח עם רגשות. כי רגש קיים הוא כבר עובדה. זה כבר קרה. אני כן יכולה לבדוק איזו פרשנות היתה לי לאותה עובדה ולבדוק האם ניתן למצוא פרשנות אחרת - כי היא תביא לי רגש אחר - אולי של הקלה במקום של חרדה. אני לא באה לייעץ לה מה לעשות כי אין לי מושג מה עליה לעשות - זה התפקיד שלה לא שלי. אני באה להראות לה אפשרות שגם בתוך הבלאגן הזה- היא יכולה להרגיש טוב יותר ולא להרגיש חרדה. כי מתוך הרגשה טובה - יהיה לה קל יותר להבחין בפתרונות - כשהיא בחרדה- היא ממוקדת בבעיות. ואמנם כל אדם הוא שונה וכל סיפור הוא שונה אבל יש כמה חוקים יקומיים שהם חלים על כולנו בלי יוצא מן הכלל כמו כוח הכבידה, וגם כוח המשיכה. וזה מתחיל מלאן שהולכת תשומת הלב שלי. באיזה תדר אני נמצאת כי משם התוצאות שלי נוצרות - כי זה מה שהעיניים שלי רואות. זהו. אני מסכימה איתך לגבי הרפייה. ואם אנחנו כבר מסכימות על זה- אז בחרדה מחזיקים. באהבה מרפים. את יכולה לקרוא לזה תרופות פלא, תקראי לזה איך שאת רוצה, אני לא דוקטור, יש לי נסיון חיים של אדם אחד שקוראים לו חן. יש דברים שאני מאמינה בהם מכיוון שככה בחרתי. הם מרגישים לי נכון, הם עובדים בחיים שלי והם ממלאים אותי בחיוניות ובאהבה וביעילות. לא היתה פעם אחת שאמרתי למישהו, תרגיש טוב תראה איך דברים מסתדרים. לא לא. אני תמיד אומרת כזה דבר- האחריות היא בתגובה. היצירה והתוצאות - הן בעשייה. מה שנקרא היקום מריע למעשים ולא למחשבות. ומכיוון שכולנו רוצים תוצאות בחיים שלנו, זה תמיד מתחיל במי הוא האדם שיוצא לדרך. ה-BEING שלי. כי מתוך הBEING אני יוצאת לפעולה תמיד. אז אני מעדיפה לצאת לדרך ממקום בוטח ומאמין - כי קל לי לעבוד יותר טוב, להבחין בכל מה שיש בדרך - אין עננים או מסך - הכל בהיר. קל לראות את הדרך ככה. ולהבחין במכשולים. בעיני זה הרבה יותר אחראי מאשר ללכת ממוקד בחרדה ולא לראות מימיני ומשמאלי. זו העובדה שלי. בשבילך זה דעה. סבבה. אני מכבדת את זה.

 

[קץעידןהתמימות]

אני מסכימה איתך

גם לי אין בת ביולוגית אבל יש אחת שכשאני שומרת עליה אני חרדה לה ועדיין יש מקום לפרופורציה...

 

[לנושנוש]

תרשי לי לחייך../images/Emo13.gif

 

[אייבורי]

התנשאות מיותרת

לידה לא מחכימה אותך לדעת מהו חוסר אונים ובטח ההתנשאות בתגובה לא הופכת את דבריך לחכמים

 

[נומלה]

מצוק העיתים ומכורח המציאות

כנראה לעולם לא יהיה לך מושג אמיתי בשאלה מה מחכימים מלידה ומה לא.

 

[אייבורי]

צודקת

וכנראה לעולם לא תדעי כמה חוכמה מקבלים מזיקפת בוקר.

 

[נומלה]

אמת

 

[נומלה]

מצד שני...

עצם העובדה שאתה עושה את ההקבלה, כנראה מראה על כך שזקפת הבוקר לא תורמת הרבה