אם נתעלם מאוספים
לאו דווקא אלבומים מרכזיים בהיסטוריה של הרוק, אבל אני מרשה לעצמי להתעלם מה main stream של התפיסה "מה חשוב ומה לא" ומציין אלבומי רוק מרכזיים בשבילי: לו ריד: 1. Berlin - אלבום מוזר: שילוב של שירים אינטימיים ועיבודים בומבסטיים סטייל The Wall 2. Extasy - הדיסק האחרון שלו - רוק בוגר וחזק. הוכחה חיה שיש מוזיקאי רוק שלא רק שורדים אלא גם יוצרים. I hope I´ll die beofer I get old? No Way! בוב דילן: 1. Nashville Skyline - אני יודע שזו לא בחירה פופולרית, אבל אלבום הקאוטנרי של דילן מרעיד לי את הלב כל פעם מחדש. בכל מקרה - רוק זה לא, אבל זה בהחלט האלבום המלודי ביותר של דילן, והיחידי בו הוא נשמע כמו זמר. ג´ון קייל: 1. Helen of troy - התיאור היחידי שאני יכול להשתמש בו הוא totaly fucked up pop. אלבום מלא מרירות, זעם ואגרסיות שלאורך רוב האלבום מוסווים בלחני רוק-פופ גאוניים, עד להתפרצות ב leaving it up to you המבריק 2. Music for a new society - יצירת מופת דכאונית. ג´ון קייל מפרק את השירים שלו לגורמים ראשוניים ולא טורח להרכיב אותם בחזרה. בפרץ גאוניות הוא נותן אותו טיפול ל"מזמור לשמחה" של בטהובן, וגורם למלחין הגדול לפרוץ בבכי בקברו. רוברט וויאט: 1. Rock Bottom - עוד יצירת מופת דכאונית, אבל כאן עם זרעים של חסד ואופטימיות. שילוב נהדר של רוק וג´ז מודרני עם סאונד מיימי נהדר. מייק אולדפילד ודיוויד גילמור תורמים תפקידי גיטרות. מייק אולדפילד: 1. אומדון - תקצר היריעה מלפרט. קומפוזיציה מורכבת וסוחפת המשלבת את הנגינה הוירטואוזית של אולדפילד בגיטרות עם מוסיקת רוק, פולק ומינימליזם.