עזרה לאחות בצרה
למעשה המקום פה לא ממש חדש לי, כבר זמן רב שאני בבחינת רואה ואינה נראית ומפחדת ליטול חלק בהגיגים הרצים פה, עד שהגיעו מים עד... אספר על עצמי בקצרה, חרדית, 21 רווקה, שאלות יש לי מאז שאני ממש קטנה, אמנם לא על הדת, אבל על ההתנהלות של החברה בעיקר כלפי בתור אישה, חקירתן ומשמעותן לידי מעשה מתבטאים רק בשנה האחרונה... בגדול אני מצהירה לעצמי שאני לא מאמינה, בפועל אני לא מעיזה לחלל שבת, בשר וחלב וכו' למרות ששכלית מציאות החיים החרדית מגוכחת בעיני, זה בגדול, לצאת בשאלה לא נראה לי כאופציה, אני לא מספיק חזקה לעמוד מול הורי ולספר להם, וכנראה שגם לא מול עצמי, עם השאלות עוד אני יכולה מבחינה נפשית להתמודד עם עצמי, עם התוצאות שלהן לא כ"כ שזה מה שמביא אותי לכתוב פה השידוכים, מאז שמלאו לנערה 20 לא עמדו עוד תחנוני, והורי החליטו שהגעתי ל"פירקי"... כרגע, כמעט שנה אחרי, ואני כבר לא מצליחה לחשב ביד אחת עם כמה בחורים נפגשתי, אני פשוט לא שורדת את זה התהליך חוזר על עצמו עם כל בחור, ההורים שלי מוציאים את הנשמה על הבירורים, הצד השני אם הוא לא מברר מספיק טוב עונה תשובה חיובית, (למרות שכמובן את מחשבותי אני שומרת לעצמי, הסביבה רואה שהשקפותי שונות כאשר כבר אני לא מסוגלת לעמוד בטמטום יוצא לי להרביץ דעה אבלל בבחינת גילוי טפח והסתרת טפחיים) ואז פגישה, שזה סיוט שאורך כשעה וחצי, ואז נפתח עלי הגהנום, כאשר אני מודיעה שלא מתאים, מדובר ביומיים שההורים שלי מאיימים בהתקף לב, אמא שלי שותקת, אבא שלי פחות שולט במצב, ומסביר לי כמה אני לא מבינה תחיים וכמה הוא מבין, ואפילו כשהם שואלים אם אני רוצה עם אחד שלא ישב וילמד, גם אם אני יגיד שכן זה לא אופציה כי אז אני מקבלת הסבר על התורה שמעדנת נפשו וכל מי שלא לומד רק חושב על עצמו ובלה בלה בלה, וכמובן אני בלית ברירה מהנהנת שברור שאני רוצה בית של תורה, אבל בתוכו אני בוכה והכל בטונים שעולים ויורדים לפי מפלס העצבים כמובן. הם יודעים שאני יותר פתוחה, אבל לא מתארים עד כמה... ואני לא מסוגלת לעשות להם את זה ופתאום מתעוררת בי המחשבה, שאולי כך אני גם מפספסת חיי נישואין, קשה לי לראות את עצמי עושה תצעד החוצה לפחות לא כל עוד מעלי הורים, ומכיוון שכך אולי כן שוה לבדוק את אופצית הנישואין עם בחור יותר פתוח ולהסתמך על פתיחותו שנפתח אותה יותר בעתיד, וגם אם לא, אולי זה עדיף עפ"נ הבדידות הנוראה הזו, ובעצם מה שאני מרגישה שאולי אני מפספסת פה הזדמנויות שאני אתחרט עליהם בעתיד, גם ככה אני כבר לא עומדת לא בלחץ של המשפחה, ולא בלחץ הנפשי שאני נמצאת בו טוב אני כבר רואה מי תהום מחלחלים מהחפירות שלי..., אני מתארת לעצי שישנם פה כאילו שהיו במצב הזה, ויוכלו להחכים אותי מנסיונם, אני כבר ממש מיואשת, ובאמת אין לי מושג איך להתקדם מהנקודה הזו שאני רובצת בה, אמנם התיאור פה כתוב קר , כהרגלי בקודש להסתיר את רגשותי, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הכרית שלי היתה יבשה עד שנרדמתי, ואולי תוכלו לעזור לי, מקווה שתבינו, ותוכלו לייעץ תודה
למעשה המקום פה לא ממש חדש לי, כבר זמן רב שאני בבחינת רואה ואינה נראית ומפחדת ליטול חלק בהגיגים הרצים פה, עד שהגיעו מים עד... אספר על עצמי בקצרה, חרדית, 21 רווקה, שאלות יש לי מאז שאני ממש קטנה, אמנם לא על הדת, אבל על ההתנהלות של החברה בעיקר כלפי בתור אישה, חקירתן ומשמעותן לידי מעשה מתבטאים רק בשנה האחרונה... בגדול אני מצהירה לעצמי שאני לא מאמינה, בפועל אני לא מעיזה לחלל שבת, בשר וחלב וכו' למרות ששכלית מציאות החיים החרדית מגוכחת בעיני, זה בגדול, לצאת בשאלה לא נראה לי כאופציה, אני לא מספיק חזקה לעמוד מול הורי ולספר להם, וכנראה שגם לא מול עצמי, עם השאלות עוד אני יכולה מבחינה נפשית להתמודד עם עצמי, עם התוצאות שלהן לא כ"כ שזה מה שמביא אותי לכתוב פה השידוכים, מאז שמלאו לנערה 20 לא עמדו עוד תחנוני, והורי החליטו שהגעתי ל"פירקי"... כרגע, כמעט שנה אחרי, ואני כבר לא מצליחה לחשב ביד אחת עם כמה בחורים נפגשתי, אני פשוט לא שורדת את זה התהליך חוזר על עצמו עם כל בחור, ההורים שלי מוציאים את הנשמה על הבירורים, הצד השני אם הוא לא מברר מספיק טוב עונה תשובה חיובית, (למרות שכמובן את מחשבותי אני שומרת לעצמי, הסביבה רואה שהשקפותי שונות כאשר כבר אני לא מסוגלת לעמוד בטמטום יוצא לי להרביץ דעה אבלל בבחינת גילוי טפח והסתרת טפחיים) ואז פגישה, שזה סיוט שאורך כשעה וחצי, ואז נפתח עלי הגהנום, כאשר אני מודיעה שלא מתאים, מדובר ביומיים שההורים שלי מאיימים בהתקף לב, אמא שלי שותקת, אבא שלי פחות שולט במצב, ומסביר לי כמה אני לא מבינה תחיים וכמה הוא מבין, ואפילו כשהם שואלים אם אני רוצה עם אחד שלא ישב וילמד, גם אם אני יגיד שכן זה לא אופציה כי אז אני מקבלת הסבר על התורה שמעדנת נפשו וכל מי שלא לומד רק חושב על עצמו ובלה בלה בלה, וכמובן אני בלית ברירה מהנהנת שברור שאני רוצה בית של תורה, אבל בתוכו אני בוכה והכל בטונים שעולים ויורדים לפי מפלס העצבים כמובן. הם יודעים שאני יותר פתוחה, אבל לא מתארים עד כמה... ואני לא מסוגלת לעשות להם את זה ופתאום מתעוררת בי המחשבה, שאולי כך אני גם מפספסת חיי נישואין, קשה לי לראות את עצמי עושה תצעד החוצה לפחות לא כל עוד מעלי הורים, ומכיוון שכך אולי כן שוה לבדוק את אופצית הנישואין עם בחור יותר פתוח ולהסתמך על פתיחותו שנפתח אותה יותר בעתיד, וגם אם לא, אולי זה עדיף עפ"נ הבדידות הנוראה הזו, ובעצם מה שאני מרגישה שאולי אני מפספסת פה הזדמנויות שאני אתחרט עליהם בעתיד, גם ככה אני כבר לא עומדת לא בלחץ של המשפחה, ולא בלחץ הנפשי שאני נמצאת בו טוב אני כבר רואה מי תהום מחלחלים מהחפירות שלי..., אני מתארת לעצי שישנם פה כאילו שהיו במצב הזה, ויוכלו להחכים אותי מנסיונם, אני כבר ממש מיואשת, ובאמת אין לי מושג איך להתקדם מהנקודה הזו שאני רובצת בה, אמנם התיאור פה כתוב קר , כהרגלי בקודש להסתיר את רגשותי, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הכרית שלי היתה יבשה עד שנרדמתי, ואולי תוכלו לעזור לי, מקווה שתבינו, ותוכלו לייעץ תודה
בהצלחה ! אולי ניתן לשדך כאן אנוסים ואנוסות.. ?!