עזרה לאגו מבולבל

[trener]

ניצחון

ניצחון - תוצאה של היתקלות בין שני אישיות (WILL) - פיזית, מנטלית, נפשית. מקללים אותך - פוגעים בך. אגיד את זה סינית - פוגעים בצ´י שלך. דוגמה לניצחון מסרט (לא זוכר שם). אב, פושע גדול שהעביר שנים רבות בכלא נפגש עם בנו שמתאגרף מקצועי. פורץ ריב ובן מרביץ מכות רצח לאב. אחרי שהשכיב אותו, רצה הבן ללכת אך האב קרא לו בקול חלש. הבן ניגש וחטף מכה נוראית לגרון. כאשר התאושש לאחר מספר דקות אמר לו האב: "בני, אפשר להרוג אותי, אך אי-אפשר לנצח". הכבוד שלך או ערך עצמי הוא מידה לכמה אתה מרשה לאחרים לעשות לך . למשל, הבוס שלך יכול לטפוח אותך בלחי, סביר שלא תרשה את זה למלצר שמשרת אותך. ברגע שפגעו בכבוד שלך ולא הגבת, אתה גמור חלילה לא קורא לעלימות. להפך, צריך לעצור אותה. לא עצרת, גרמת לתוקף להאמין בדרכו. צריך לנצח את האלימות. מילולית - בתקיפה או בהרגעה, בסימנים לא וורבליים, או כמפלט אחרון במכות. או להודות לעצמך שהפסדת.

 

[דוד כפרי]

"ניצחון - תוצאה של היתקלות"?../images/Emo12.gif

להיתקלות יכולות להיות תוצאות רבות ושונות - למה אתה מתכוון? לפי מה שאני מבין, מה שאתה מתאר זה מאבק - זה עוד לא ניצחון. אתה כנראה מבין זאת אחרת - תוכל להסביר? Trener, אני רוצה לשאול כמה שאלות ולא להתקיף אותך, אישית. קצת קשה לי להבין את העברית שלך, ויש לי הרגשה שאנחו כותבים מלים דומות אבל מתכוונים לדברים שונים. אני אנסה להסביר איך אני מבין מה שכתבת, אולי זה יעזור לך להסביר לי איפה אני לא מבין אותך... ברגע שפגעו בכבוד שלך ולא הגבת, אתה גמור בזה אתה מזכיר לי מאמר שכתב טל גלילי, על האדם שנלחם בכל דבר, וגם קטע מתוך מאמר של שמוליק קוהן: "שלוש גישות לפתרון קונפליקט כדי לעזור לנו להבין נקודה זו הנה שלוש גישות לפתרון קונפליקט. לענייננו, קונפליקט הנו כל סוג של "הפרעה" להמשך המהלך הרגיל של החיים, החל משכן המתעקש להשמיע לך מוסיקה מקפיצה בדמי הליל, דרך נהג המצפצף באוזניך ללא הרף ו"מקפיץ לך את הפיוזים", ועד הבריון השכונתי שחומד את חולצתך הפרחונית. כוח מול כוח: צפור חזרה חזק יותר. תפוס אותו ותראה לו מי אתה. כדי לסלק אותו, אין לך ברירה אלא להשמיד אותו, לכתוש אותו לחתיכות. כל זאת בתנאי, כמובן, שאתה חזק יותר. (וגם יכול לכסות את תביעת הנזיקין שתוגש נגדך). טכניקה מול כוח: זו הדרך שמציעות תורות הלחימה השונות. אינך צריך להיות חזק יותר אלא מאומן יותר. הטכניקות שתלמד תאפשרנה לך להגדיל את האופציות מהן תבחר. היתרון - אין צורך "להשמיד" את מקור ההפרעה. אפשר פשוט לסלקו הצידה, אולי אפילו עם נזק מינימלי. בדרך השלישית, היא דרך הטאי צ´י, אתה חייב להחליט מהו מקומך בסיטואציה. אתה והגורם המפריע נמצאים בתוך אותו המעגל. לכן, אינך ניצב מול גורם אחר, כי אם מול עצמך. אם תכחיד את מקור ההפרעה, או תגרום לו נזק - במי, למעשה, אתה פוגע? מלבד זאת, אינך אלא רוכש לעצמך אויב חדש שימשיך וינטור לך על שפגעת בו, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליך להתעמת עמו שוב. לכן, הדרך לפתרון הקונפליקט חייבת להיות כזו שבה שני הצדדים יהיו מרוצים. כן, עליך לדאוג שיריבך יהיה מרוצה, גם אם תנקוט, לשם כך, באלימות. היתרון - האויב הופך לאוהב. שני הצדדים יוצאים מחוזקים. חסרונה של דרך זו שהיא, אכן, קשה ליישום, ודורשת תקופת אימון ולימודים ממושכת שתביא אותך להבנה עמוקה שלך עצמך. (סוף הקטע מהמאמר) שני המאמרים האלה די מסבירים את העמדה שלי בנושא (דרך הטאי-צ´י היא המועדפת עלי, כמובן

), אבל העמדה שלך (Trener) עוד לא ברורה לי. תוכל להסביר? תודה, דוד

 

[trener]

OK

אני יוצא בריה"מ. לדעתי אי-הבנה נובעת משוני תרבותי. אני נדהמתי לקרוא שמישהו שקיללו אותו ואימו, דחפו אותו - לא הגיב, ובמיוחד שהוא מתאמן וותיק. לגבי קונפליקטים. הטוב ביותר - לא להגיע למצב זה ולהיות צודק. בקרב (קטטה, קללות, שח-מט, מה שיהיה) עליך לנצח. הדרך תותאם לפי שיקולים שונים, כולל משטרה. זה יכול להיות הכרעה טוטלית, תחבולות, רמיה, הפיכת אויב לאוהב - רק לנצח. אנשים תמיד מרגישים מי ניצח. לסיכום: לפי שיטה שאני מאמין בה בקרב צריך: א. להיות צודק ב. ניצחון. צדק אתה יכול לתרגם כהרמוניה עם חוקי הטבע. לגבי כבוד. הבאת דוגמה של מלחמה עם ערבים, אביא דוגמה דומה. אתה אומר "שיכור קילל, מה נורא". יגידו אחרים: ברחו מלבנון תוך הפקרת בני ברית - רק שיהיה שקט. הפקירו פצוע בקבר יוסף - חסכו חיים. הפקירו סמל לאומי - קבר יוסף - שיקולים מדיניים. אם תסכים עם דברים אלה - אין טעם להמשיך את הדיון. מקווה שלא. כבוד הוא ביטוי של נפש שלך. פוגעים לך בכבוד - פוגעים ישר בנפש. סאמורי היה מתאבד אם כבודו נפגע. (לא שאני ממליץ). מי שפגעו בנפשו - שברו אותו - קל מאוד לפגוע בכל מה שנשאר, זו הכוונה.

 

[דוד כפרי]

עכשיו הבנתי יותר טוב...

כללית אני מסכים, אבל הדגש על כבוד כאן נראה לי מוגזם ואסביר למה: כתבת: "הדרך תותאם לפי שיקולים שונים, כולל משטרה." בעיני, השיקול החשוב ביותר הוא של מינמום מאמץ ומקסימום תוצאה לטווח ארוך. דגש על הטווח הארוך. אם אני נוסע בכביש ומישהו מקלל אותי, או "חותך" אותי, לכאורה אני צריך מייד לפגוע בו חזרה - הרי הוא פגע בכבודי. אבל אז לא אגיע ליעדי בזמן. שווה לי? זה חלק ממערכת השיקולים. לפעמים צריך להילחם, לפעמים יש שיטות אחרות - והבחירה צריכה (לדעתי) להיות מה שייתן לי יתרון לאורך זמן. בשח-מט לפעמים מקריבים מלכה בהתחלת המשחק כדי לנצח בסוף. ברפואה לפעמים כורתים יד או רגל כדי להציל את הגוף. אי-אפשר לדעת מראש אם זה יצליח, ברפואה או לחימה. מה שכן אפשר לדעת מראש, ש"אין קרב" הוא מצב יותר מסוכן מ"יש קרב". זה נכון תמיד. לכן אני ממליץ להימנע מקרב, אבל לא תמיד. אם יתקיפו אותי, אנסה לברוח. אם ירדפו אחרי, אלחם. אם יתקיפו את בני משפחתי, אלחם. אבל אם אצטרך להרביץ לכל שיכור טיפש שאומר עלי או על אמי, ז"ל, איזו שטות, אבלה חצי מחיי בקרבות. מתי שהוא אתקל במישהו יותר חזק, או יותר מהיר, או עם יותר חברים. דבר נוסף - כמו שמכות של ילד בן 4 לא יפריעו לי, גם קללות וסיפורים על אמי לא יפריעו לי. אתה באמת חושב שמישהו מאמין לו? למה לי להתייחס אליו בכלל? אתה כותב: "מי שפגעו בנפשו - שברו אותו - קל מאוד לפגוע בכל מה שנשאר..." אפשר לשבור רוח? אני היחיד שיכול להחליט אם רוחי תישבר או לא. בשביל זה אני מתאמן, בשביל זה אני חי. הבאת דוגמא מסרט, אבא שבנו השפיל אותו במכות; הראית שהאבא ניצח. לדעתי, שניהם הפסידו: הבן הפסיד אבא, והאבא הפסיד בן. במקום להיות משפחה, הם ניסו לנצח אחד את השני. האבא שצריך לחזק את בנו, רימה אותו וניצל את חולשתו. הבן, שצריך ללמוד מאביו ולתמוך בו, מכה אותו. אביא דוגמא אחרת: אודיסאוס, שחוזר הביתה מהמלחמה. אם היה נכנס הביתה ואומר מייד, "אני אודיסאוס, צאו מכאן!" - המחזרים היו מחסלים אותו על המקום. במקום זה, הוא מעמיד פנים שהוא סתם קבצן, סופג עלבונות והשפלות, ומכין את עצמו ואת עוזריו לרגע המתאים. הוא רואה איך המחזרים אוכלים את לחמו ושותים את יינו, משפילים את בנו ובאים בדרישות אל אשתו, מחללים את ביתו... והוא מחכה לרגע המתאים. הוא חיכה 10 שנים, הוא יכול לחכות עוד יומיים. יש לנו "עד 120" לחיות - זה לא דבר שזורקים בגלל רגע. וכדאי להיות גמיש, כמו רוח, שלא יוכלו לשבור אותך. אי-אפשר לדעת מראש איך יגמר קרב. אפשר לדעת רק איך יתחיל. בשביל רגע של כבוד, לסכן עשרות שנים עם אשה, ילדים, נכדים... כדאי? באנגלית אומרים Sticks and stones would break my bones, but words will never hurt me. "מקלות ואבנים ישברו את עצמותי, אבל מלים לעולם לא יפגעו בי." זאת דעתי, ולפעמים אני טועה...

 

[trener]

את הרוח

אפשר לא רק לשבור אלה להרוג. למשל, חס וחלילה, לשבור פסיכולוגית, לאנוס, להכריח לעשות משהו רע לקרובי משפחה. תקרא את "1984", Orwell. היה לנו דיון ארוך, עכשיו זמן לאימונים. תודה.

 

[דוד כפרי]

תודה גם לך!

 

[amir_aikido]

וקללה יחידה שוברת את הרוח :-O

נכון, ניתן לפגוע גם ברוחו של אדם. אבל האם קללה יחידה או אפילו רצף של קללות וחרפות, מזר שיכור מספיק לשם כך ??? התשובה הפרטית שלי היא לא

מי שנפגע עד עמקי נשמתו מפעולה כה חסרת ערך של האחר, מעיד בכך על חולשתו שלו, על חוסר שליטה עצמית וחוסר יכולת כאמן לחימה. מהמעט שאני מבין, נצחון הוא עניין של שליטה על המצב הכולל. ואני מסכים עם דויד שהנצחון היותר חשוב הוא הנצחון לטווח הארוך, ולא לטווח הקצר. כלומר להביא למצב בו התוצאות לטווח הארוך הן הרצויות לך. האמצעים בהם השתמשת לשם כך יכולים להיות שוליים, רק שיש להם נטייה להשפיע עליך בטווח הארוך. אם היריב יכול לאלץ אותך לפעול באלימות רק באמצעים מילוליים, אתה לא שולט במצב. ולכן, אתה מתחיל מהפסד

אם לעומת זאת תשמור על קור הרוח (כפי שנעשה בסיפור האישי ששמענו) ותקבל את ההחלטה שלך מתוך התייחסות למצב הכולל (כולל חברים, משטרה ומידת האיום), אתה משפר את מצבך באופן מהותי. אחת המטרות של אמנות לחימה היא לחזק גם את הרוח ולא רק את הגוף. כדי שאם נקלע למצב כזה, לא נרגיש מאולצים על ידי הצד השני להלחם, בעת שלא היה בזה צורך אמיתי. אמיר

 

[trener]

אמיר

נמר לא יתעמת עם כלבלב כמה שהוא נובח אבל, הנמר גם לא ירגיש שום בלבולי אגו לאחר מכך. הכלבלב פשות לא קיים בשבילו אלא בתור אוכל פותנציאלי. זה מה שרציתי להביע.

 

[amir_aikido]

אך זה המצב שתואר

רק שאנו בני-אדם, וככאלה יש לנו נטיה להתלבט / לבלבל את האגו שלנו הרבה לאחר כל מעשה. אולי זה נובע מהדימוי העצמי שלנו, שגם כשאנו נמרים יכול להשאר קטן כשל עכבר ... (נא לא לקבל זאת כרמיזה לאדם זה או אחר) אמיר

 

[trener]

אמיר

נמר לא יתעמת עם כלבלב כמה שהוא נובח, אבל הנמר גם לא ירגיש שום בלבולי אגו לאחר מכך. הכלבלב פשוט לא קיים בשבילו אלא בתור אוכל פותנציאלי...

 

[קוזושי]

../images/Emo6.gif סיפור

עולה חדש (דוקא לא מבריה"מ) התגיס לצבא וירה בערבי בעת שירותו בחברון, כאשר בדקו מדוע הוא עשה זאת, אמר "לא היתה לי ברירה, הוא קילל את אמא שלי"

 

[orii]

דוד, לא הבנתי ../images/Emo163.gif

"הדרך לפתרון הקונפליקט חייבת להיות כזו שבה שני הצדדים יהיו מרוצים. כן, עליך לדאוג שיריבך יהיה מרוצה, גם אם תנקוט, לשם כך, באלימות." כן, אם אפשר ששני הצדדים יהיו מרוצים אז זו באמת נראת לי הדרך המועדפת. אבל, אני לא חושב שתמיד היא קימת (כתבת שהיא "חייבת להיות") ובמיוחד אם היא כרוכה באלימות. אשמח אם תסביר לי. והכי אני אוהב דוגמאות. ודרך אגב, דוד, עניתי לכמה התיחסויות שלך לדברים שלי בדף הקודם....

 

[דוד כפרי]

דוגמא

אחד מחברי לטאי-צ´י הותקף עם לום לראש. במקום לכסח את התוקף, הוא זז טיפה הצידה, הסיט עם יד אחת את היד האוחזת בלום של התוקף, והחזיק. התוקף ברח. קצת רקע? התוקף היה קבלן בנין, שבנה מדרכה וגדר ליד ביתו של חברי, ועשה עבודה גרועה עם הגדר. חברי טען שצריך לתקן את הגדר (ועם זה הקבלן הסכים), ושזה צריך להיות על חשבונו של הקבלן (ועם זה הקבלן לא הסכים). אחרי שהקבלן ברח, הוא חזר והסכים לתקן את הגדר על חשבונו (כנראה החליט שכמה שנים בכלא יותר יקרות מתיקון הגדר...). עוד קצת רקע? היו עדים. מה הקשר? חברי השתמש באלימות, כלומר לא ברח אלא עמד על שלו. אבל מטרתו לא היתה לכסח את הקבלן (השיטה: להרביץ לו), או "לשרוד" (השיטה: לברוח), אלא לתקן את הגדר על חשבון הקבלן. את זה הוא השיג, תוך שימוש מושכל באלימות. הנקודה כאן היא רמות שונות של הבנת המצב, יחד עם רמות שונות של יכולת טכנית. ברמה הבסיסית, כוח מול כוח זה כל מה שיש לך ובזה אתה צריך להשתמש. ברמה יותר טובה, יש לך טכניקה מול כוח וזה נותן לך עדיפות. ברמה עוד יותר טובה, יש לך לא רק יכולת טכנית עדיפה, אלא גם הבנה יותר שלמה של הבעיה, של המצב בו אתה נמצא; חברי יכול היה לברוח להתקשר למשטרה, יכול היה לכסח את הקבלן ולהתקשר למשטרה, ואז תיקון הגדר היה מתעכב בזמן בלתי ידוע, אדם היה גומר בכלא, משפחה היתה נהרסת... הכל בשביל גדר?

 

[orii]

תודה, יופי של דוגמא

היא באמת עונה על הקריטריונים שקבעת מלבד הפעלת אלימות. חברך אומנם לא ברח (שדרך אגב אם היו עדים זה אולי היה מוביל לאותו פיתרון) אבל לדעתי הוא גם לא הפעיל אלימות כנגד הקבלן. כמובן עצם זה שהוא התמודד עם הקבלן העיד על העוצמה שלו ובכך הוא חסך לו את הצורך להרביץ. אני חושב שאם הוא היה מחזיר לו (גם בלי הלום) זה היה נגמר אחרת. זו יופי של דוגמא להתמודדות מוצלחת.

 

[דוד כפרי]

ודאי שהפעיל אלימות

בעצם זה שהוא השתלט על המצב, הוא הפעיל אלימות: הוא עמד מול תוקף, הסיט את היד התוקפת (כלומר יצר מגע מיוזמתו), נתן לתוקף להרגיש כמה כוח יש לו... חברי היה יכול להוסיף סטירה קטנה, או דחיפה - האם אז היית מסכים להגדרה "אלימות"? מעט מאוד, וממש "Tai-chi Way", אבל בכל זאת אלימות. הנקודה היא שלקבלן היה ברור לגמרי שהוא נוצח, אבל עוד יכול לצאת מזה בלי משטרה, בית-משפט וכו´.

 

[orii]

אלימות - שאלה של מונחים

אכן, נראה שהוא עשה את המינימום לקבל מקסימום. כאמור, אולי גם היה בורח מהלום היה יכול להגיע לאותה תוצאה. הוא כן סיכן את עצמו מול אדם חמוש. אכן כשיצר איתו מגע עברה אינפורמציה ניתן לקרוא לה אלימות. אני הבנתי את המונח אלימות כתגובה "רצינית". למשל, אם היה מחזיר באותה המטבע - לום בראש ואז קשה לדבר על תועלת הדדית. מכאן, שבאלימות אתה מתיחס למשהו מצומצם מאוד ביחס למה שאני תופס. נשאלת השאלה גם למה הרים הקבלן לום? עם כל המוניטין הרע של קבלנים זה צעד רציני גם להם...

 

[דוד כפרי]

למה לום? לא יודע...

 

[סלבו לוי]

טרנר

בלי שום קשר לדברים האחרים שאמרת, העניין של מה אתה מרשה לכ אחד לעשות הוא נכון. מה שארשה לאדם ס לעשות לי (לטובה או לרעה), זה לא מה שארשה לאחר. לכן, בכל מקרה (גם במקרה הנדון), יש לשקול דברים בגופו של עניין. אין אמת מוחלטת, הכל נתון לשינויים.

 

[idv]

אם הבנתי אותך נכון

אזי למה להשתמש באומנויות לחימה. מכיוון שאני נושא עלי נשק (ואני מקצין בכוונה) מדוע לא להשתמש בו. לאו דווקא להרוג אלא לפצוע אני בטוח שאותו שיכור ואולי גם אנשים אחרים לא יעיזו להתקרב אלי או לקלל את אימי בעתיד.

 

[trener]

ייתכן אך

לא במצב המתאור. הסיבה - כבוד שמקורו בהיעדר פחד. תאר לעצמך איש גדול כמו טורנגה, דן 2 בג´יו ג´יטסו מנפנף עם אקדח מול בחור קטן וחלש יותר שרק קילל אותו. רצון לפגוע עם אקדח ביריב כזה יעיד על פחד ממנו. לכל תוקף תגובה רלוונטית. לו היה מוציא סכין - אז אקדח יתאים. ד"א, עשיתי פעם קורס ירי מעשי ואגיד לך כי מטווח 0 לשלוף, להטעין, לדרוך, לכוון ולהקדים מכת סכין דורש מיומנות גבוהה ביותר.