כל-כך לא נכון!! את חיה בסרט...
מבחינה עובדתית, רוצחים אינם "פסיכים" על פי אף הגדרה קלינית, מבחינה פסיכיאטרית רובם שפויים כמוני וכמוך. אלה אנשים שלקחו החלטה לסיים את חייו של אדם אחר, בדיוק כפי שאת ואני מסוגלות לקחת את ההחלטה הזו. ההבדל בינם לבינינו אינו טמון ברמת השפיות אלא בקודים מוסריים והתנהגותיים שונים שעל פיהם אנחנו תופסים את המציאות, שופטים אותה, ומגיבים אליה. ה"תודעה" של הרוצח היא צלולה בדיוק כמו שלנו. אנשים ש"תודעתם" אינה צלולה וכן "פסיכים" הם אנשים שמבחינה סטטיסטית בעלי נטייה פחותה לאלימות מאשר באוכלוסייה הכללית, השפויה, זו עם "התודעה הצלולה". מצד אחד את טוענת שהם "קורבן של הנסיבות" ושיש לשקמם אך מצד שני את טוענת שיש לבודד אותם מן החברה, אז לאיזה שיקום בדיוק את מתכוונת? איך אפשר לשקם אדם בעת בידודו מן החברה? האם מטרת השיקום אינה להחזיר אותו לחברה כאחד האדם? אם זו אינה מטרת השיקום, אז מהי? האם שיקום לדעתך זה לשים אותו בחדר מבודד? לא רק שיש סתירה מובנית במה שכתבת אלא גם שאת מראש מתייחסת לרוצח כאל "קורבן של הנסיבות" ומבחינה עובדתית זו טעות ועל כן אעתיק לך את מה שלאקסקליבר: פעילי זכויות אדם יצרו במשך השנים סוג של סטראוטיפ כאילו שרוצחים הם בעצם קורבנות של הנסיבות, אנשים מסכנים שודאי סבלו התעללות בילדותם ו/או היו עדים לזוועות משפחתיות מסוגים שונים או שחיו בסביבה עוינת ולכן בעל כורחם הפכו לרוצחים, והם בעצם נורא סובלים בחייהם האישיים גם טרם הרצח ובייחוד לאחריו ועל כן עלינו לשקמם. אני מצטערת, אני לא שותפה לראיה הזו, המציאות מוכיחה שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים ואיפשהו בדרך שכחנו את הקורבנות ואת המחיר שהחברה משלמת על הנסיונות האלה לשקם רוצחים ושלל עבריינים אחרים במקום לשקם את מי שנפגע ממעשיהם.
