הבה נפריד בין הנושאים
הודעתך מערבת מספרר נושאים שונים: 1. הניקוד: יש לזכור שבאידיש החרדית לא מקובלת גישת ייווא לפיה "קמץ אלף" ו"פתח אלף", למשל, הן אותיות נפרדות. החרדים רואים בהן אות אל"ף שאליה מצורף סימן הניקוד קמץ או פתח (בדומה לעברית). משום כך, כשם שסופר עברי יכול לכתוב בכתיב מנוקד או בכתיב לא-מנוקד, או לכתוב בכתיב לא-מנוקד אך לבחור לנקד מלים מסויימות מסיבות השמורות עמו (כמצוי לרוב בספרות עברית), יכול גם סופר חרדי-אידי לנהוג כך. 2. סימן הרפה: סימן הרפה אכן היה מקובל בימים עברו, אך לא בצורה אוניברסלית. היו שהשתמשו בו והיו שלא השתמשו בו. באידיש החרדית בת-ימינו החליטו שלא להשתמש בו, ולטעמי הוא אכן מיותר: הסימן לפ"א רפויה מיותר משום שניתן לזהותה לפי חסרון הדגש, והסימן לבי"ת רפויה מיותר משום שמדובר במלים עבריות, ומי שאינו מכיר את המלה לא יידע בלאו-הכי כיצד לקוראה (והוא הדין באשר לתי"ו דגושה). 3. אוצר המלים: לא ידוע לי על מלים שהחרדים "אינם מכירים בהן". הם לא ישתמשו במלים אלה בלשון הדיבור, משום שלדידם האידיש היא שפה טבעית ולא שפה שיש הכרח לשמור על "טהרתה", ולכן הם ידברו כפי שנוח להם יותר. בכתב ובדפוס, לעומת זאת, משמשים גם היום כל המלים ששימשו בעבר. 4. ולבסוף, הכתיב: כוונתי ב"כתיב" היא לשינויים באיות המלים (כמו תוספת ה"א במלים כמו "איהר" ו"יאהר") ולא לשינויי ניקוד. לא תוכל להתכחש לעובדה שכאן הכתיב החרדי המיושן (שכאמור לרוב אינו נהוג היום גם בקרב חרדים) הוא אותנטי יותר.
הודעתך מערבת מספרר נושאים שונים: 1. הניקוד: יש לזכור שבאידיש החרדית לא מקובלת גישת ייווא לפיה "קמץ אלף" ו"פתח אלף", למשל, הן אותיות נפרדות. החרדים רואים בהן אות אל"ף שאליה מצורף סימן הניקוד קמץ או פתח (בדומה לעברית). משום כך, כשם שסופר עברי יכול לכתוב בכתיב מנוקד או בכתיב לא-מנוקד, או לכתוב בכתיב לא-מנוקד אך לבחור לנקד מלים מסויימות מסיבות השמורות עמו (כמצוי לרוב בספרות עברית), יכול גם סופר חרדי-אידי לנהוג כך. 2. סימן הרפה: סימן הרפה אכן היה מקובל בימים עברו, אך לא בצורה אוניברסלית. היו שהשתמשו בו והיו שלא השתמשו בו. באידיש החרדית בת-ימינו החליטו שלא להשתמש בו, ולטעמי הוא אכן מיותר: הסימן לפ"א רפויה מיותר משום שניתן לזהותה לפי חסרון הדגש, והסימן לבי"ת רפויה מיותר משום שמדובר במלים עבריות, ומי שאינו מכיר את המלה לא יידע בלאו-הכי כיצד לקוראה (והוא הדין באשר לתי"ו דגושה). 3. אוצר המלים: לא ידוע לי על מלים שהחרדים "אינם מכירים בהן". הם לא ישתמשו במלים אלה בלשון הדיבור, משום שלדידם האידיש היא שפה טבעית ולא שפה שיש הכרח לשמור על "טהרתה", ולכן הם ידברו כפי שנוח להם יותר. בכתב ובדפוס, לעומת זאת, משמשים גם היום כל המלים ששימשו בעבר. 4. ולבסוף, הכתיב: כוונתי ב"כתיב" היא לשינויים באיות המלים (כמו תוספת ה"א במלים כמו "איהר" ו"יאהר") ולא לשינויי ניקוד. לא תוכל להתכחש לעובדה שכאן הכתיב החרדי המיושן (שכאמור לרוב אינו נהוג היום גם בקרב חרדים) הוא אותנטי יותר.
