עוד אחד מהקובץ שלי...
הערה: החלק הזה לא נועד לפרסום. אתם יכולים לבקר אותו באיזו צורה שתרצו, אבל כתבתי אותו לעצמי, לכן לא אמור להיות לו איזשהו ייעוד מוגדר, או מבנה תחבירי, זה סתם מין מונולוג פנימי שכזה.... נ.ב. אני כותב גם שירים( אם אפשר לקרוא להם ככה...) אז אם אתם רוצים תגידו ואני אפרסם בשמחה. תהנו (או שלא...)!!! תסלחו לי. זה היה אמור להיות סיפור על החיים ועל מהלכם בעולם, אבל אני חייב לכתוב עכשיו על עצמי קצת. כמו שכתבתי מקודם, אני לא חושב שאני מתאים לעולם הזה. גם לי עדיין אין חיים, אבל אני מאמין שזה ישתנה בקרוב מאוד. אל תשאלו אותי למה, אני פשוט יודע את זה, מרגיש את זה. אתם לא חייבים להסכים איתי. מבחוץ אני נראה כיפי וחבר´מן, אבל מבפנים אני סובל. אני סובל כי החיים מסריחים. מה לעשות ככה זה. אז מנסים להשתנות וללכת לפי קווים מנחים שהחיים מספקים לנו, אבל בעצם אנחנו משנים את חיים לפי צרכינו, ומשנים את ייעודנו בלי לדעת על כך. אני לא אוהב לכתוב. אבל מה לעשות, זו דרך מצויינת להפיג מתחים. אני שונא , בעצם סליחה, מתעב כתב יד. אבל אני יודע לכתוב ביעילות במחשב, אז אני מנצל את זה. למרות שאני כותב לפעמים בכתב יד. זה הרבה יותר מספק אותי לכתוב ככה, כי לפי הכתב שלי אפשר גם להבין מה אני רוצה באמת מהאדם שאליו אני כותב. אני אף פעם לא כותב סתם. תמיד יש אדם שאליו מכוון הכתב. עכשיו זאת פעם ראשונה שאני לא יודע אם מישהו יקרא את זה אי פעם בכלל. עכשיו אני כותב בשבילי, ורק בשבילי. ותאמינו או לא, זה באמת מספק אותי! אני מרגיש ממש טוב לכתוב ולהוציא את זה, גם עם זה על המחשב. אני אפילו די נהנה מזה מכל העניין הזה. אני אוהב יותר מדי. אני שונא יותר מדי. יש לי מן אמות מידה כאלה שלפיהם בנויים החיים שלי. אני יודע שזה קצת מרובע, אבל אני מוצא שזה הרבה יותר קל למצוא משהו בבלגאן הזה שנקרא החיים שלי. ותאמינו לי, הם מבולגנים. אני קובע לעצמי כל מיני דברים ולא עושה אותם. כמעט כל לילה אני מוצא את עצמי חושב על מה שעשיתי היום ומגלה כמה טעויות עשיתי. בכמה אנשים פגעתי. ואני בוכה. לא בחוץ, אבל אני מאמין שבכי פנימי הוא הרבה יותר קשה ומכאיב מבכי חיצוני. בזמן האחרון אני פוגע ביותר מדי אנשים שאני אוהב. לא בכוונה, אבל יוצא לי בטעות . אז בגלל שאני ציני, אנשים חושבים שאני פוגע בהם בכוונה. כשאני מתנצל, הם אומרים: "כן, בטח..." . אבל אני באמת מתכוון לזה. אני שוב מדגיש שאת הטקסט הזה אני כותב בשביל עצמי, אז שלאף אחד לא יהיו רעיונות... זה לא אמור להיות ארוך או קצר, זה אמור להביע את הרגשות שלי. ואני מרגיש ממש לא טוב רוב הזמן. יש לי כמה אנשים שכשאני מדבר איתם אני מרגיש ממש טוב, בגלל זה אני ממשיך לדבר איתם. אני לא מתכוון לפגוע באף אחד, אבל צריך להבין שכזה אני. אני כמו כל אדם אחר, פועל קודם כל לטובתי. לא כולם, אבל רוב האנשים הם כאלה. לפעמים יש לי קשרים רומנטיים. כשזה קורה, אני מקדיש את כל כולי לאותו אדם שאיתו אני נמצא. כי כזה אני. אוהב לעשות את העבודה כמו שצריך. כן! ככה אני רואה את זה! כעבודה. קשר רומנטי, מה לעשות זאת עבודה. זאת העבודה הכי גדולה שבשבילה אנחנו קיימים, היא האהבה. לפעמים אני יכול לשמוע שיר רומנטי ברדיו ואז אני עצוב. אני יכול להיות עצוב למשך כמה ימים, או למשך כמה שעות. ואז אני כועס. עלי, על הכל השאר, על העולם. נראה לי שבסוף אני כן אראה את זה לאנשים אחרים. אולי זה יתן להם מושג אמיתי לגבי מי אני באמת. אז שוב, אני לא מתכוון לפגוע באף אחד. יש לי שיטות מיוחדות לצאת מהדיכאון. בגלל שזה קורה לי כל כך הרבה בזמן האחרון, אני כבר יודע אם הוא יימשך זמן רב, או שהוא יהיה קצר. כשאני מרגיש שהוא יהיה ארוך, אני יוצא לטיול. לא ארוך, סתם טיול באיזור. עדיף בלילה, כשיש שקט. אז אני מסתובב עם דיסקמן ושומע שירים שמחים. באותו הרגע, אני כבר יודע שהכל הולך להשתפר. ואז אני מרגיש הכי טוב שבן-אדם אי פעם יוכל להרגיש. אני מחייך כל הזמן. פעם קרה שאפילו חייכתי וגם צחקתי במשך לוויה שלמה של מישהו מהקיבוץ. אל תעקמו לי פרצוף, כזה אני. אומר ועשה מה שאני מרגיש. אני לא חושב שצריכים להיות לי רגשות אשם בגלל הלוויה ההיא. עשיתי מה שרציתי, והרגשתי טוב אחר כך. אני חושב שדיברתי מספיק על עצמי.
הערה: החלק הזה לא נועד לפרסום. אתם יכולים לבקר אותו באיזו צורה שתרצו, אבל כתבתי אותו לעצמי, לכן לא אמור להיות לו איזשהו ייעוד מוגדר, או מבנה תחבירי, זה סתם מין מונולוג פנימי שכזה.... נ.ב. אני כותב גם שירים( אם אפשר לקרוא להם ככה...) אז אם אתם רוצים תגידו ואני אפרסם בשמחה. תהנו (או שלא...)!!! תסלחו לי. זה היה אמור להיות סיפור על החיים ועל מהלכם בעולם, אבל אני חייב לכתוב עכשיו על עצמי קצת. כמו שכתבתי מקודם, אני לא חושב שאני מתאים לעולם הזה. גם לי עדיין אין חיים, אבל אני מאמין שזה ישתנה בקרוב מאוד. אל תשאלו אותי למה, אני פשוט יודע את זה, מרגיש את זה. אתם לא חייבים להסכים איתי. מבחוץ אני נראה כיפי וחבר´מן, אבל מבפנים אני סובל. אני סובל כי החיים מסריחים. מה לעשות ככה זה. אז מנסים להשתנות וללכת לפי קווים מנחים שהחיים מספקים לנו, אבל בעצם אנחנו משנים את חיים לפי צרכינו, ומשנים את ייעודנו בלי לדעת על כך. אני לא אוהב לכתוב. אבל מה לעשות, זו דרך מצויינת להפיג מתחים. אני שונא , בעצם סליחה, מתעב כתב יד. אבל אני יודע לכתוב ביעילות במחשב, אז אני מנצל את זה. למרות שאני כותב לפעמים בכתב יד. זה הרבה יותר מספק אותי לכתוב ככה, כי לפי הכתב שלי אפשר גם להבין מה אני רוצה באמת מהאדם שאליו אני כותב. אני אף פעם לא כותב סתם. תמיד יש אדם שאליו מכוון הכתב. עכשיו זאת פעם ראשונה שאני לא יודע אם מישהו יקרא את זה אי פעם בכלל. עכשיו אני כותב בשבילי, ורק בשבילי. ותאמינו או לא, זה באמת מספק אותי! אני מרגיש ממש טוב לכתוב ולהוציא את זה, גם עם זה על המחשב. אני אפילו די נהנה מזה מכל העניין הזה. אני אוהב יותר מדי. אני שונא יותר מדי. יש לי מן אמות מידה כאלה שלפיהם בנויים החיים שלי. אני יודע שזה קצת מרובע, אבל אני מוצא שזה הרבה יותר קל למצוא משהו בבלגאן הזה שנקרא החיים שלי. ותאמינו לי, הם מבולגנים. אני קובע לעצמי כל מיני דברים ולא עושה אותם. כמעט כל לילה אני מוצא את עצמי חושב על מה שעשיתי היום ומגלה כמה טעויות עשיתי. בכמה אנשים פגעתי. ואני בוכה. לא בחוץ, אבל אני מאמין שבכי פנימי הוא הרבה יותר קשה ומכאיב מבכי חיצוני. בזמן האחרון אני פוגע ביותר מדי אנשים שאני אוהב. לא בכוונה, אבל יוצא לי בטעות . אז בגלל שאני ציני, אנשים חושבים שאני פוגע בהם בכוונה. כשאני מתנצל, הם אומרים: "כן, בטח..." . אבל אני באמת מתכוון לזה. אני שוב מדגיש שאת הטקסט הזה אני כותב בשביל עצמי, אז שלאף אחד לא יהיו רעיונות... זה לא אמור להיות ארוך או קצר, זה אמור להביע את הרגשות שלי. ואני מרגיש ממש לא טוב רוב הזמן. יש לי כמה אנשים שכשאני מדבר איתם אני מרגיש ממש טוב, בגלל זה אני ממשיך לדבר איתם. אני לא מתכוון לפגוע באף אחד, אבל צריך להבין שכזה אני. אני כמו כל אדם אחר, פועל קודם כל לטובתי. לא כולם, אבל רוב האנשים הם כאלה. לפעמים יש לי קשרים רומנטיים. כשזה קורה, אני מקדיש את כל כולי לאותו אדם שאיתו אני נמצא. כי כזה אני. אוהב לעשות את העבודה כמו שצריך. כן! ככה אני רואה את זה! כעבודה. קשר רומנטי, מה לעשות זאת עבודה. זאת העבודה הכי גדולה שבשבילה אנחנו קיימים, היא האהבה. לפעמים אני יכול לשמוע שיר רומנטי ברדיו ואז אני עצוב. אני יכול להיות עצוב למשך כמה ימים, או למשך כמה שעות. ואז אני כועס. עלי, על הכל השאר, על העולם. נראה לי שבסוף אני כן אראה את זה לאנשים אחרים. אולי זה יתן להם מושג אמיתי לגבי מי אני באמת. אז שוב, אני לא מתכוון לפגוע באף אחד. יש לי שיטות מיוחדות לצאת מהדיכאון. בגלל שזה קורה לי כל כך הרבה בזמן האחרון, אני כבר יודע אם הוא יימשך זמן רב, או שהוא יהיה קצר. כשאני מרגיש שהוא יהיה ארוך, אני יוצא לטיול. לא ארוך, סתם טיול באיזור. עדיף בלילה, כשיש שקט. אז אני מסתובב עם דיסקמן ושומע שירים שמחים. באותו הרגע, אני כבר יודע שהכל הולך להשתפר. ואז אני מרגיש הכי טוב שבן-אדם אי פעם יוכל להרגיש. אני מחייך כל הזמן. פעם קרה שאפילו חייכתי וגם צחקתי במשך לוויה שלמה של מישהו מהקיבוץ. אל תעקמו לי פרצוף, כזה אני. אומר ועשה מה שאני מרגיש. אני לא חושב שצריכים להיות לי רגשות אשם בגלל הלוויה ההיא. עשיתי מה שרציתי, והרגשתי טוב אחר כך. אני חושב שדיברתי מספיק על עצמי.