שוב אותו השיר? אותו דיון?
לדעתי זה בהחלט משנה, ולדעתי זה ספיח של הדיון המעניין שהיה פה לפני זמן מה. אני מתכוון לדיון הארוך והמייגע (שלא אפתח אותו שוב) בנושא "מיהו יוצא" או "מהי יציאה בשאלה" כי מצד אחד, וזה בהחלט נכון עקרונית, אין סיבה בכלל לפתוח את הכותרת "יציאה בשאלה" או "יוצאים בשאלה" אלא אם כן מדובר בדיון תיאולוגי. דיון על אנשים שהאמינו והפסיקו להאמין. דיון סביב הנזילות של האמונה, והסיבות המערערות אותה. לכל שאר הדברים? מריבות עם המשפחה, לחץ קהילתי? בעיות ברכישת השכלה? פערי תרבות? לכל בעיה כזו יש כותרת בפני עצמה, שאפשר לשייך אליה עוד אנשים. ובהחלט יש המון המון מכנים משותפים בין מסך הדיעות הקדומות שנתקלים בו בעלי העדפה חד-מינית לזה שאנחנו היוצאים פוגשים, ולפעמים בכל יום מחדש, ויש בהחלט מכנה משותף בין פערי ההשכלה באוכלוסיות מצוקה לבוגרי ישיבות. אבל מצד שני, משום מה, ואני יכול כרגע למנות כמה סיבות מניחות את הדעת, בוחרים בכל מיני הזדמנויות, ולפעמים גם בפורום הזה לאגד את כל המלחמה הנפשית-תרבותית-סוציאלית הזו תחת הכותרת "יציאה בשאלה". וזה בהחלט עוזר. עוזר לאפיין את זה, עוזר לגשת לזה בצורה שונה, עוזר להכליל סל של בעיות לקורת גג אחת ולהקל במציאת פיתרון. וככה נוצר הרבה פעמים מצב די אבסורדי, שבא לי להסביר אותו. הרבה פעמים נוצר מצב שבו יוצאים שמתראיינים, או משוחחים באופן "רשמי" על היציאה, משהם נשאלים את שאלת מליון הדולר "למה השלכתם את השטריימל?" הם עוטים ארשת חשיבות, מרצינים, ופותחים במניפיסט תיאולוגי מעורפל ורב רושם שעיקרו תיאור של הרגע החמקמק הזה שבו הם פשוט שאלו שאלה נוראית ולא מצאו לה תשובה "ואז אמרתי לעצמי, אם בעצם אלוהים ברא אותנו ככה, אז מה הטעם? ובאותו רגע הבנתי שאני מרמה את עצמי. פשוט ככה..." והמציאות? רחוקה מאד משם. במציאות (לא אצל כולם, ליקו, ובטח לא אצלך...) יש קווי אופי, ויש נונקונפורמיסטיות, ויש הורים מתעללים, ויש נתק בין אבא לאמא, ויש בלבול זהויות של קהילה (חב"ד) ויש בלבול זהויות של משפחה (בנים של חוזרים בתשובה) ויש אח גדול שמטיל צל, ויש טבע מיני שמחפש פורקן, ויש גנים, ויש סקרנות שהיא תולדה של גנים, ויש סקרנות שהיא תולדה של צירוף מקרים, ויש נישואי בוסר הרסניים, ויש הזנחה, ויש ניכור, ויש משבר נפשי שלא טופל, ויש קיבעון בשלב האנאלי, או האוראלי, או האדיפלי, ופרויד ויונג ואדלר ולאקאן, וויניקוט, ואיד, ואגו, ואלטר אגו, ו"עצמי נכון" ו"עצמי מזויף" וכל מה שיש אצל כל אדם אחר, וכל אותם הבעיות שמהם סובלת החברה האנושית... אבל מה? אצל יוצא בשאלה כל הבליל הזה מתנפץ אל שובר הגלים של החברה החרדית. ואיך שלא תסתכל על זה, החברה הזו מגיבה אחרת לחלוטין לכל דבר. ברוב המקרים זה לא קרה בבת אחת, ברוב המקרים (ואני יכול לנחש מראש מי הולך לצלוב אותי על המשפט הזה) "רגע ההארה התיאולוגי" המומצא הזה הוא בסך הכל תוצאה של מה שהיה ממילא. ברוב המקרים השורש נזרע עמוק בילדות, ואולי עוד לפניה. ברוב המקרים העיתונות והיוצא עושים יד אחת כדי לספק את תאוות המציצנות והניגוח, ודקה לפני השאלות החשובות באמת ("איך היה לך להתחיל עם בחורה בפעם הראשונה") הם מנהלים שלוש דקות של דיון תיאולוגי רדוד ומרגיז. אמור מעתה: אופי שהתנפץ אל כותל החברה המודרנית - מתנהג בצורה מסויימת, יש לו כותרות משלו, יש לו דפוסים משלו, ופורומים משלו. אותו אופי בדיוק, כשהוא מתנפץ אל פניה ההמומים של החברה החרדית - נקרא יציאה בשאלה. ובדרך כלל "נחקר" תחת הכותרת הזו. הוא קורא לעזרה תחת הדגל הזה, הוא מקבל מלגות תחת הדגל הזה (ותודה לבני, רינה והל"ל) הוא מעורר תשומת לב עניינת או צהובה תמיד תחת הדגל הזה. טוב או רע? עובדה. ובגלל זה קשה לי עם בחור הומוסקסואל שמתאר את ה"הארה" שלו בפנים רציניות תחת הפסוק "טוב לא לאדם שלא נולד משנולד", ומאד מעצבן אותי לשבת עם בחור צעיר, היפראקטיבי בעליל, בעל אישיות גבולית, שאבא שלו השתמש במגהץ לעוד כל מיני מטרות חשובות מלבד הצווארון של חולצות השבת בזמן שאמא שלו בכתה בחדר השני בחוסר אונים, והוא יושב מול העיתונאית ומתאר לה את רגע ההארה התיאולוגי שלו, שבו שלוש שאלות של הכוזרי גרמו לו להבין שבעצם לא יכול להיות שהתלמוד נכתב כהלכה למשה מסיני, ומשם הדרך לחוף "בננה ביץ'" בתל אביב היתה סלולה למהדרין... למה לטייח? למה להסתיר? למה להפוך תיאולוגיה לנושא מרכזי? למה להתנהג כאילו חד-מיניות - שהיא מאבק מטורף של חברה וזהות - אינה משחקת תפקיד ביציאה בשאלה? לדעתי, הדיון המרכזי הוא: האם מאבק של הומו חרדי שונה ממאבק של הומו חילוני. תעלה את זה על השולחן, תדון בזה, הגעת למסקנה שזה שונה? נהדר. ספר על זה, אל תתביש. גם זו היציאה שלך בשאלה, (ולפעמים רק זו...) נאבקת בדיעות קדומות של קיבוץ? אתה מוזמן לפורום "נפגעי קיבוץ". נפגעת מהחברה החרדית? בוא אלינו, לפורום יוצאים בשאלה. והערת אגב: אני מתנצל בפני אסתרש, ו"מישהו אחד שתים שלוש נסיון" או איך שלא קוראים לו, וכל האחרים שהתלוננו על הפוסטים האחרונים שלי. אני יודע. אתם צודקים. באמת מייגע. חסר פואנטה וגם לא ראיתם לי את התחתונים כבר הרבה זמן. אז אני מבטיח להשתפר, ומבטיח שבזמן הקרוב יבוא פסט מרגש נורא, מלא דרמות וחושפני, סוחט דמעות, כמו שאתם אוהבים. יש לי כבר כמה נושאים. מה דעתכם על "אמא שלי כיסחה אותי מכות עד גיל שלוש עשרה"? או "החזרה בשאלה גרמה לי לאימפוטנציה חלקית וסירוס נפשי?" הולך?