פול מטאל ג'אקט
דבר ראשון, לא שמים נקודה בסוף כותרת.
- מישהו פה אמר לא מזמן, משתמש אקראי, לא כזה שמגיב באשכול סרטי השבוע או פותח שרשורים, הוא אמר שהחלק הראשון של הסרט הוא 40 הדקות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הסינמה, אני בהחלט מסכים שזה אחד הסיקוונסים האהובים עליי ואחד מהטובים ביותר שראיתי. החלק השני גם כן נהדר, קובריק מצליח לא להיגרר לקרבות אקשן עם מצלמות זזות במהירות כמו שיש בכל סרט מלחמה, ולמרות שזה דבר הכרחי על מנת ליצור תחושה של מלחמה, יריעת פחד, זה משהו שמוריד לגמרי מההנאה מהאקשן, לפי דעתי.
- 'הסרט הראשון של קובריק' שראיתי..אני לא מושג מה מצאת בקולנוע עד עכשיו..
קודם כל, זה הדירוג שלי לסרטיו: פול מטאל ג'אקט, בארי לינדון, ד"ר סטריינג'לאב, 2001: אודיסאה בחלל, ההרג, שבילי התהילה, התפוז המכני, הניצוץ (אגב, ראיתי את חדר 237, נקרעתי מצחוק, מומלץ)
- בסרטים של קובריק אין נשמה. למרות שקובריק ידוע בהעמקה בנפש הגיבור, תמיד גבר מיוסר, אני חושב שהדמויות אצלו הם לא יותר מרק מקגאפין להצגת המסר הכללי, האירועים ההרפתקנים בעלי הייצוג הויזואלי המרשים. הדמות לא חשובה, הרקע לא חשוב, מה שחשוב זה מה שרואים בסרט, כמו טרנטינו, קולנוע אמיתי במיטבו, בלי פשרות או יומרנות.
- המשך לטענה הקודמת, בחלק הראשון של מטאל ג'אקט, כמעט ואין דיבורים. מלבד הירידות המצחיקות, וזה בלשון המעטה, של אר לי ארמי, והבלחות פה ושם החלק הראשון הוא סיקוונס של איבוד הנפש האנושית בסרט כמו שסרט אמור להיות. זה לא ספר. בדרך כלל, יוצר נורמלי ובנאלי היה מוסיף איזו סצינה על הרקע של הדמות, אולי להזדהות, כדי ליצור קצת נשמה, עצב. אך קובריק לא עושה זאת. מערכת היחסים בין פיל לבין גוקר היא קרה, הדיאלוגים שלהם הם ישרים וחלקים, תכלסים. למשל, בסרט ג'אהרד, שמאוד מזכיר בתבנית את מטאל ג'אקט רק במקום הביצות המטונפות מצנחה והמסוקים מבשרי האפוקליפסיה של וויאטנם, ישנה את מכונת המלחמה האמריקאית המבוססת על טכנולוגיה, שמורידה את הערך הגברי הבסיסי של אקשן עד כדי הימצאות רק במשחקי וידיאו ופנטזיות מיסטיות של בני נוער - בסרט ג'אהרד הנרטיב נקלע לעיתים קרובות למחוזות לא מעניינים, שמנסים ברוטציות של מניפולציות זולות ליצור רגש, ולפעמים ביזאריות מחוספסת. זה כאמור, משהו שקובריק אפילו לא ניסה לעשות, ובכל זאת עשה ובגדול, גדולתו של יוצר קולנועי.
אחד הסרטים האהובים עליי.