לימדתי ב"מערכת" כזאת,
ואולי אחדים מכם זוכרים את הביקורת שהייתה לי עליה (לא הצלחתי למצוא מה שכתבתי לכם בטח על זה, ואולי זה פשוט היה במסרים ולכן..). החינוך הפרטי יש בו ודאי יתרונות מבחינת הבקרה של ההורים על מה שילדיהם לומדים, הן מבחינת תכנים והן מבחינת רמה. משרד החינוך מעורב בתכנים עד רמה מסוימת, אבל נמנע מלהתערב בבחירת המורים (אם יש כאלה, הבנתי שבמקרים מסוימם ההורים לוקחים עליהם את העניין פחות או יותר בשלמותו). עם זאת, זה כמו ירושלים - זוכרים? על כל עלייה שסופרים יש ירידה? אז זהו. שגם כאן. אבל אולי הפעם יש באמת יותר ירידות מעליות. ראשית, הבדידות של אותם ילדים מהווה בעיה קשה. ברוב המקרים הם אמנם לומדים עם אחיהם (אם יש להם כאלה), אבל מנותקים מילדים אחרים בני גילם. כתוצאה מכך הם עלולים לפתח הסתגרות חברתית בשלבים מאוחרים יותר, הן מחוסר כישורים חברתיים, והן מתוך התחושה שהם יחידים ומיוחדים במינם, ושאחרים אינם מועמדים ראויים ליצירת קשר כמו חברי המשפחה הגרעינית. אני גם סבורה שההתחככות רק בבני משפחה אינה טובה משום בחינה בגילים האלה (ולמעשה זה נכון לכל גיל). מעבר למשפחה הילדים נחשפים בעיקר למבוגרים שתפקידם ללמד, וחברת בני גילם נמנעת מהם, וגם אם הם נפגשים עם חברים בשעות אחה"צ, ברור שילדים מעדיפים להיפגש עם חברים לכיתה ולא עם חברים שעולמם המשותף מצטמצם והולך. ושנית, אני לגמרי לא בטוחה שתפקידו היחיד של ביה"ס הוא רק ללמד תכנים המצויים בספרי הלימוד. אני חושבת שלביה"ס יש תפקיד גם בעיצוב חברה, ואני בהחלט אסכים עם מי שיאמרו שרוב בתי הספר מועלים בתפקידם מבחינה זאת. אבל כשאנשים מוציאים את ילדיהם ממערכת החינוך הם אינם פועלים בזאת לשיפור המצב, אלא להרעתו. זאת הרמת ידיים הפגנתית, מתנשאת, במקום פעולה לשינוי המצב הקיים. גם המסר לילדים הוא מכוער, בעיניי: מערכת החינוך דפוקה, לכן אנחנו ננער את ידינו ממנה ונעשה רק מה שמתאים לאינטרסים שלנו, בלי התחשבות באחרים שלא יכולים להתנער ולחשוב רק על טובתם. שוב, הקו המנחה של "ככה אני רוצה וככה זה יהיה" (כל פעם שאני שומעת את השורה הזאת בשיר ההוא אני נבעתת מהמסר) הוא מסר רע לדור הבא, בעיניי. מסר של דריכה על עקרונות מוסריים בסיסיים, של חוסר התחשבות בכל דבר מלבד באינטרסים האישיים. אני לא רוצה לחיות בחברה שאלו הקווים המנחים שלה. לצערי זו מגמה שדווקא משתלטת על החברה בשנים האחרונות. הילדים שלימדתי בשנה ההיא אמרו שטוב להם. הילדה נראתה שלמה עם מה שאמרה, אבל היא הייתה כל כך סגורה שלא יכולתי לדעת אם לא מסתתרת מתחת למעטה הזה מפלצת של בדידות נוראה. הילד היה פתוח יותר וקיטר מדי פעם על מחסור בחברים ועל קושי לשבת בלי לשחק כדורגל בהפסקות, למשל. ברור שההחלטה הייתה של ההורים (אפילו אם הילדים אמרו שזה מה שהם רוצים, בגיל כזה הם לא בדיוק יודעים להבחין בין החלטות שלהם לבין אלו של ההורים), וברור שהילדים ישלמו את המחיר החברתי. אה, ועוד לא אמרתי כלום על המחיר הכלכלי. אם יש מורים, המחיר הכלכלי מטורף, פשוט מטורף. אבל זה באמת הדבר האחרון שמטריד אותי. המחיר החברתי - הן זה שישלמו הילדים עצמם והן זה שתשלם החברה כולה, בסופו של דבר, אם התופעה תתפשט - מטריד אותי הרבה יותר.
