סרבני בּיו"ס

[mucool2]

מי אתה שתדבר בשם החברה?

 

[גנג]

מה בשם החברה? אני החברה!

ספרת פעם כמה חברה אני?

 

[mucool2]

אה, כן. אני מבין שאתה כבר מתכונן

להעלאת אחוז החסימה.

 

[החטא והשופטת]

../images/Emo6.gif

 

[צימעס]

רדיקליות

בזמנו, רדיקליות הוגדרה כאן כ"לשאול את שאלות היסוד, לרדת לשורש". במובן זה - כן, חינוך ביתי, בפרט לימוד לאין שעור, הוא רדיקלי.

 

[שבולת ירוקת העין]

את מוכנה להרחיב קצת

מה זה "לימוד לאין שיעור"? הזכרת כבר למעלה, ואני מבינה שמדובר בלימוד שאינו מן הסוג הפורמלי, כלומר אין "מורה". אשמח לשמוע עוד פרטים על כך. וגם דיברת על קבוצות של ילדים בחינוך הביתי שנפגשות ופועלות יחד. האם מדובר בהורה אחד שעובד עם ילדים שלו וגם של אחרים, או ב"החלפות"? וגם אני לא רואה בזה בעיה מהותית לחברה. אם זו הבחירה של ההורים, והם מוכנים ויכולים להקדיש את עצמם לזה (ובהחלט מדובר בהקדשת כל כולך לנושא) - בבקשה. אני רק תוהה ושואלת את עצמי - ואם יש על זה מחקרים/סקרים אשמח לשמוע - האם נמצא הבדל בין ילדים אלה לילדי החינוך בבית הספר בנושא של קשרים חברתיים.

 

[צימעס]

למידה, מפגשים

"לימוד לאין שעור" - Unschooling - מדובר ב"למידה ללא הוראה", כזאת שבאה מהילד, יזומה על ידי הילד, מובלת בידי הסקרנות שלו. עקבת פעם אחרי ילד שלומד לדבר? הוא לא לומר מהאוויר. הוא מחקה את הסביבה, הוא מנסה, הוא טועה, הוא מתקן את עצמו, הוא לא מפחד, הוא לא חייב, אף אחד לא קובע לו תכנית לימודים, ההתקדמות לא ליניארית, יש קפיצות, יש נסיגות, יש עצירה, יש הפתעות שמדהימות את הוריו (שמלוים אותו ומתבוננים בו). אתן לך דוגמה מהאופן בו ילדי לומדים חשבון - לספור הם למדו כי ספרנו דברים (למשל - כשרציתי שיינקו קצר, ספרתי עד 10), כי ביקשתי "תביא חיתולים מלמעלה" (והוא הביא אחד לו, אחד לאחותו, ואחד לדובי), כי ביקשתי "שתי ביצים לעוגה". בהמשך הם ספרו לבד - "כמה אנחנו במשפחה?", "כמה אנשים יש בבית עכשיו?" (זה מוביל לתרגיל חיבור של מספר האנשים בשתי המשפחות). לזהות ספרות הם למדו מהטלפון - רצו לחייג, אז שאלו מה המספר, אמרתי, והראתי ספרה-ספרה איפה לוחצים. לגבי האי-ליניאריות - מסתבר, שלא חייבים לדעת לכתוב ספרות כדי לפתור תרגילי חשבון. מה עוד? לפעמים שואלים אותי "אמא, כמה זה חמש ועוד חמש ועוד חמש ועוד חמש ועוד חמש?", ואני עונה - "כמה פעמים היה חמש? ארבע? 20." ("לא! אמא! חמש ועוד חמש ועוד חמש ועוד חמש ועוד חמש!"...) כשראיתי שהם מתענינים בחיבור, הכנסתי את המונח "ועוד", כשראיתי שיש טעם, אמרתי "פעמים", אבל כמעט שלא הובלתי. אם מענין אותך, תורגם לעברית הספר "בלמידה מתמדת" של ג'והן הולט. אוכל להשאיל לך אותו (אם תזכירי לי כשאני מגיעה לירושלים, או מפגש או משו). בעצם - אולי תעודדי ספריה בה את משתמשת להזמין אותו? וקישור לסיום: http://ootips.org/horut/#unschooling ~ ~ ~ מפגשים: מפגשים של קבוצות חינוך ביתי (בארץ בשנים האחרונות) התחילו כמענה על צורך חברתי. הם לא "קבוצת לימוד", והם לא "חילופי אמהות" (קורה שאמא מביאה ילד למפגש והולכת לעיסוקיה, אבל זה לא המקרה הכללי). כמה מקבוצות המפגשים שאני מכירה הם מפגשים שבועיים, של כמה שעות עד יום. המטרה הראשית - כאמור - חברתית (בפרט: קבוצת התיחסות [רב גילאית] לילדים, קבוצת תמיכה להורים). לפעמים זה נשאר ברמה הזאת - נפגשים, הילדים משחקים, האמהות מקשקשות. נשמע "כלום", אבל חיוני כמו אוויר לנשימה. מעבר לזה, ב"כלום" הזה יש מקום ללמידה מהסוג שתיארתי, זו שהיא כאילו "מהאוויר". (למשל: יצא לי לשמוע ילדים מספרים אחד לשני דברים שהם למדו/פגשו) לפעמים - מביאים משהו "לעשות" - חומרי יצירה, חידון על החג המתקרב. הקבוצות האלה איזוריות, וההכרויות בהן מאפשרות חברויות קרובות יותר בין משפחות (או רק בין ילדים, אמהות, אבות). יש קבוצות אחרות של סיורים, זה בד"כ ליותר גדולים, ובאוריינטציה קצת יותר לימודית (מוזיאונים, סדנאות, מפעלים, אתרים...).

 

[שבולת ירוקת העין]

את הסקרנות לש הילדים שלך ראיתי

במו עיני בטיול בפסח. הזכרתי כבר את הקטנה ששאלה אותי בפליאה "למה יש לך שעון על היד?" והגדולים ממש ישבו בעיניים כמהות לשמוע עוד ועוד שירי פסח. אני חושבת שזה נפלא לגדל ילדים סקרנים, אבל האם חשבת מה יקרה ביום שבו לא יהיו לך תשובות לשאלות שלהם (שאלות בתחומים שאת פחות מתמצאת בהם)? כן, תמיד אפשר להפנות אותם לקרוא בספרים או באינטרנט, אבל זה לא מספיק בעיני. נדמה לי שוכלנו רוצים את התשובות לא רק מהאות הכתובה, אלא גם מן האדם. אני בטוחה שזה לא מקרה שנתת כאן כדוגמה את המספרים. ודאי תחומי העניין שלך הם הראשונים ליצור גירוי (מצידך) לילדים. האם את לא חוששת שהעובדה שאתם שניים (את ובן זוגך) באופן טבעי תגרום לילדים לפתוח עיניים בעיקר בתחומים הקרובים לכם, כי שם הם יקבלו את התשובות הנרחבות, ושם גם יזכו יותר לעידוד הסקרנות שלהם, ואילו בתחומים אחרים אולי פחות. והכל - שאלות. לא קנטרנות או משהו דומה.

 

[צימעס]

ראיתי ילדים (של אחרים)

שואלים שאלות הורים שאינם שלהם. קרה לי שחברות שאלו אותי דברים שהם "בתחום התמחותי". יצא לנו לטלפן לחברים כדי לשאול אותם דברים. וכשילדים גדלים, ורוצים להתמקצע, הם נרשמים לחוג/שוכרים מורה פרטי, וקורעים את התחת (סליחה על הביטוי, לא מכירה תיאור טוב יותר ללימודי מוסיקה) מבחירה. פי אלף יותר טוב מלהתאמץ ולהשקיע מבחירה של אמא. [אגב, תבקשי פעם מת"ע שיספר לך על לימודי המוסיקה שלו] ברור לי שאת לא מקנטרת

 

[צימעס]

ואגב,

גם אילו ילדינו היו לומדים בבי"ס, סביר שהיו נעשים "כמונו". אפילו בקיבוצים עם הלינה המשותפת, בסוף הילדים יצאו דומים כל אחד להוריו.

 

[משבר אמון]

ממש לא.

לגבי המשפט האחרון שלך. מניסיון.

 

[צימעס]

מענין.

אני מסתמכת על עדויות של קיבוצניקים.

 

[משבר אמון]

גמני.

 

[החטא והשופטת]

בעניין התשובה מהאדם ולא מהספרים:

אני לא אשכח את התדהמה שאחזה אותי כשהקטנה של צימעס ציירה לב ושאלה אותה אם יצא לה בסדר או לאף וצימעס ענתה "אין דבר כזה בסדר. אם את אוהבת את זה זה בסדר ואם לא תעשי על זה קו ותציירי חדש". הצטערתי שלי לא אמרו דברים כאלה בגיל שלוש.

 

[אוֹחַ]

במבדקי קצונה אמרו לנו לצייר עץ.

כולם ציירו כל מיני עצים עם פירות עליהם ומסביבם. רק אחד צייר לוח עץ, כזה שקונים בהום-סנטר. הוא השקיע - צייר אותו בתלת-ממד, ככה שרואים גם את הצד המוקצע, וגם את החלק של ה"טבעות". כולם אמרו: "וואו! איזו הברקה!". (ישר לקב"ן!) עם כל הכבוד, זה שזה שונה אין זה אומר שזה בהכרח טוב יותר. ולגבי המקרה הספציפי הנ"ל - אני לא מבין גדול בחינוך, אבל אני חושב שחלק מלהיות ילד (בן 3) זה שאומרים לך מה טוב, ומה רע; מה נחשב ליפה, ומה פחות; מה מקובל, ומה חריג; חלק מלהיות ילד זה שאתה פטור מהמעמסה הזאת של ההתחבטות "טוב לי עם זה ככה, או לא טוב לי". נכון, זה לא מושלם, אבל זו פריבילגיה שאני מאחל לכל ילד. כשהוא יגדל יהיה לו מספיק במה להתחבט (למשל, איזה עץ לצייר במבדקים פסיכוטניים).

 

[החטא והשופטת]

שוב טעית בניק.

או שכשהוא יגדל הוא לא יתחבט הרבה, כי הוא כבר ילמד לזהות לבד ומראש מה נכון לו ומה הוא רוצה. תסמונת ה"תראו אותי" של ילדים בגיל צעיר יוצרת בני אדם המסופקים רק אם יש להם ולידציה סביבתית ולא מתוך עצמם. כמי שחוטאת בכך לעיתים קרובות עם הילדות בחינוכן אני משתתפת ("עשית? באמת? לא ראיתי! תעשי שוב!"), אני שמחה לראות שיש הורים שהם לא כאלה.

 

[החטא והשופטת]

מוסקט פעם אמרה לי

שהיא חושבת שהאתגר החינוכי האמיתי של היום הוא ללמד אותם לבחור ולסנן. בניגוד אלינו, שמקורות המידע והמשאבים שלנו היו מוגבלים ומי שהצליח להחשף לכמה שיותר מהם היה לו יתרון משמעותי על פני השאר, הילדים האלה מופצצים בידע ואפשרויות מכל עבר, ורק מי שישכיל לעשות את המיון הנכון יצליח להתקדם למטרתו (ולדעת מה היא). היא סיפרה לי כדוגמה איך היא נכנסת עם האחיינים שלה לחנות ממתקים. עכשיו, כשאנחנו נכנסנו לחנות ממתקים, קנינו מה שהיה. לכל היותר התלבטנו בין ארטיק למסטיק לסוכרייה. היום, על כל הקנדילנד האלה, ילדים מסתובבים אבודים במקום כזה ולא יודעים לאן לגשת קודם. היא תיארה לי איך היא מנחה להם תהליך סינון, דרכו הם לומדים לזהות מה ההעדפות שלהם ולהגיע להחלטה הכי טובה עבורם. אותנו לא לימדו דברים כאלה.

 

[גנג]

../images/Emo45.gif

 

[שושן פרא]

הפרטה ../images/Emo141.gif

את יודעת, קראתי את כל מה שנכתב בשרשור המעניין הזה, ופתאום הבנתי שזה בעצם דיון על בעד ונגד הפרטה. האם את תומכת בהפרטה של תחומי חיים אחרים ? מה דעתך, למשל, על אותם אמריקנים, שאומרים "לא מתאימה לי ההגנה של הממסד המדינתי (אף כי אין לי טענה כלפי אלה שכן מסתפקים בה!), אקנה לי נשק ואגן על משפחתי בעצמי" ? אני מתנצל מראש על השימוש בדמגוגיה זולה. כפי שכבר אמרתי בעבר, אין ידי משגת להשתמש בדמגוגיה יקרה ואיכותית.

 

[אלי ו.]

זה אינו דיון על הפרטה

הפרטה היא העברת גופים ממשלתיים לידיים פרטיות. למשל, העברת ביה"ס התיכון העירוני לניהול גוף פרטי. הדיון כאן הוא על כפיית מונופול הגופים הממשלתיים. למשל, האם העובדה שהמדינה מחזיקה בתי חולים אוסרת עליך לפנות לרופא פרטי? אם בבעלות המדינה יש חברת תעופה, האם מותר לאזרחיה לטוס בחברות אחרות? הדוגמא שלך לאותם אמריקאים המגינים על עצמם אינה מדוייקת, הם אינם מבקשים להשתלט על הצבא האמריקאי או להוות תחליף אלא מוסיפים הגנה פרטית למשפחתם. דוגמא דומה לאותם אמריקאים יהיה אדם שחיבר את ביתו למוקד של חברת שמירה מכיון שלדעתו המשטרה אינה מספקת לו מספיק בטחון אישי.