שמע דניאל
נולדתי ב-1975.
בילדותי לכו-לם היו הורים שהתחתנו ברבנות וקראו זה לזו "אשתי" ו"בעלי". אצל כו-לם האשה נשאה את שם משפחתו של בעלה. אצל כו-לם האשה ענדה טבעת נישואין. אצל כו-לם הגבר עבד במקצוע מכובד ומכניס יותר מאשר אשתו, אם היא בכלל עבדה. אצל כו-לם האשה הייתה האחראית העיקרית, שלא לומר הבלעדית על עבודות הבית וגידול הילדים (אבא שלי היה בין האבות המעטים שטרחו להגיע לאסיפות הורים ומסיבות כיתה).
בכל הספרים, תוכניות הטלויזיה, המשחקים, וספרי הלימוד שגדלתי עליהם, הגבר היה איש חשוב מחוץ לבית והאשה הייתה בתוך הבית. כל הטקסטים בעניינים חשובים נוסחו בלשון זכר בלעדית, חוץ מדברים שקשורים להורות, עבודות בית וגוף האשה. כל מודעות הדרושים חיפשו "מנהל" ו"מזכירה", ואף אחד לא העלה על דעתו שצריך להוסיף איזושהי כוכבית שמציינת שהמודעה מיועדת לשני המינים (חוק שוויון הזדמנויות בעבודה נחקק רק ב-1988).
מאז שנות ילדותנו חלה התקדמות אדירה במודעות לאלימות נגד נשים, בעיקר בתוך המשפחה, במקומות עבודה ובצבא.
מאז שנות ילדותנו צצו סוגים רבים של משפחות חדשות, שאף אחד מאיתנו "לא גדל עליהן".
אתה רוצה לקרוא לכל הדברים האלה "שיבושים של מיעוט קיצוני"? שיבושם לך.
נ.ב. כשהייתי בזוגרות לפני שנים רבות, עם זוגות חברים רבים נשואים שהשתמשו ב"אשתי" ו"בעלי", גם לי המילה הזו עמדה לעתים קרובות על קצה הלשון. לא חשתי הבדל ביני לבינם. גם היום אני שומעת את המילים האלה מכל עבר, וזה לא ממש מקפיץ אותי. סתם נשמע לי מיושן. בקרב אנשים Like-minded שאני נוהגת לשוחח איתם בארבע עיניים או במקלדת, רווח השימוש ב"בנזוג" ו"בתזוג", גם אם מדובר בזוגות נשואים שחיים יחד שנים רבות. אבל יש גם כאלה שמשתמשים ב"אשתי" ו"בעלי", אפילו אתאיסטים אלהורים. זכותם, וסבבה להם. אני אוהבת יותר את המילים "רעייתי" ו"אישי", אבל ממש לא מנהלת קמפיין בנושא. יש דברים יותר חשובים בעיניי.
