אתה צודק שמי שמת כמו הילד הפלשתיני
או הכושי בספינת העבדים או היהודי, זהים בשורה התחתונה: כולם מתים כי מישהו הרג אותם. אתה צודק שההערכות של המספרים הם לא הדבר העקרוני. אם הספירה היא בכמה שנים, כמו בשואת היהודים, או בעשרות שנים, כמו בספינות העבדים באפריקה, או בשנים של אינתיפדה, כשמתו ילדים פלשתינים ואזרחים בשטחים הכבושים, ואם זה פחות ממליון, האם זה תירוץ להתעלם מהם? הדוחות של בצלם ודוחות אוביקטיביים של אמנסטי והאו'ם מראים על אלפים של ילדים ואזרחים פלשתינים שנהרגו ונפצעו מאז החלה הנכבה. Yldiz , כמוך, כבר הציע ללמד את שואת היהודים באופן השוואתי לנכבה, לשואת הארמנים, לשואת האינדיאנים, לשואת רואנדה ולהשתחרר מנרטיבים לאומיים. מי שלומד על השואה ברואנדה ועל הנכבה ומודה שאי אפשר למצוא, כדבריך, הסברים שונים ומשונים ולתרץ, צריך גם להסיק את המסקנות. לכושי שמת בספינת העבדים, לאינדיאני, ליהודי ההוא, ולילד, האישה והאזרח הפלישתיני, יש משהו משותף: כולם מתים. השורה התחתונה האמיתית היא המסקנות והמעשים, ולא הדיבורים.