דו-משמעויות
אני מאוד אוהב את המקרים בהם העדר ניקוד יוצר דו משמעות (משהו שאפשרי רק בשירה עברית ולא בשירה באנגלית)
השורה השנייה - "שבי" יכולה להיות עם דגש ("שבתוכי") או ללא דגש ("החזקת שבוי") ומיד בשורה הבאה השורש מתקשר דווקא עם שיבה וחזרה. הנוסטלגיה, הדברים המקובעים ("לחן") מחזיקים בשבי את הפראי, הפתוח, המשתנה (רוח).
גם בבית השני דו המשמעות חוגגת - והפעם בגלל העדר הפיסוק, ולא הניקוד. האם אני סוגדת לאתמולי אתמול? או שמא הימים אינם נגמרים אתמול אלא ממשיכים לתוך היום וההווה?
ובבית השלישי דו המשמעות נובעת מחלוקת השורות - האם צלילי הבוזוקי והגיטרות הם הרקע להימלכות הדעת? או שמא הם רקע בומבסטי להמראת להק המטוסים?
והיעד, לאן הולך כל זה? לא ידוע.