סיפור
הדף ריק. הוא עבד כבר חודשים (שנים, אבל מי סופר) על הסיפור הגדול שלו, סיפור חייו, אבל הדף עדיין ריק. החדר היה מלא בשטויות זרוקות על הרצפה, ורק מיטת יחיד הראתה איזשהו סימן לכך שזה חדר שינה.בין כל הדפים המבולגנים, נחו על השידה כל כתביו של ג`ון קמינסקי, לדעת רבים הסופר הטוב ביותר שאי פעם החזיק עט. "אני רוצה לכתוב כמוהו", הוא אמר, "אני רוצה לכתוב כמו ג`ון קמינסקי לפני 10 שנים". קמינסקי נעלם לפני כמה שנים ומאז כל הנסיונות למצוא אותו נתקעו במבוי סתום. כנראה שזה נכון, כל הגדולים באמת נעלמים בסוף. הוא כבר לא יצליח לכתוב היום. הוא לבש את מעיל הגשם הארוך ויצא החוצה. הוא לא הרגיש צורך להתקלח למרות שידע שהוא מסריח מאלכוהול. לעזאזל, הוא אהב את הריח הזה. השלג היכה בו ברקע שפתח את הדלת. הרחובות של ברוקלין אף פעם לא היו נחמדים אליו. הוא הלך ברגל שתי רחובות אל הבר הקבוע שלו. הוא הגיע לפה לפני שנים אחרי ששמע שזה מין מקום מפגש לאומנים צעירים. הוא הגיע לחפש השראה, ונשאר בשביל הטקילות. הוא נכנס פנימה וזרק "היי" מהיר אל הברמנית. כולם כבר הכירו אותו שם ותמיד שמרו לו את הכיסא מאחורה, ליד תיבת התקליטים שלא עבדה כדי שיוכל לראות טלוויזיה ללא הפרעה. הוא ישב בכיסא שלו והמלצר הגיע עם כוס טקילה לפני שבכלל שאל אותו אם הוא רוצה משו. הוא היה בכוס הטקילה השלישית כשהיא נכנסה. שיער אדום בוער, חצאית קצרה ומחשוף שלא השאיר הרבה מקום לדמיון. הוא ישבה על הבר והזמינה ג`ין זול. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, שותה עוד טקילה וחושב כמה זמן עבר מאז שהיה עם אישה בפעם האחרונה. הוא ראה את הגרביונים המתוחים על ירכה. הוא רצה להיות צמוד אליה. הוא רצה להיות מסריח מסקס, לא מטקילה זולה. היא הסתובבה אליו ויצרה קשר עין. היא ציפתה שהוא יסיט את מבטו, אך הוא פשוט הביט בה בחזרה. לא היה לו אומץ אפילו לדבר איתה. פאתטי. הוא כבר לא יכתוב את סיפור חייו. הוא לא יכתוב את הסיפור הגדול האישי שלו. הוא כבר לא יכתוב כמו ג`ון קמינסקי לפני 10 שנים. לעזאזל עם הכל. הוא קם אל הבחורה, הושיט לה יד והציג את עצמו: "היי...אני ג`ון קמינסקי".
הדף ריק. הוא עבד כבר חודשים (שנים, אבל מי סופר) על הסיפור הגדול שלו, סיפור חייו, אבל הדף עדיין ריק. החדר היה מלא בשטויות זרוקות על הרצפה, ורק מיטת יחיד הראתה איזשהו סימן לכך שזה חדר שינה.בין כל הדפים המבולגנים, נחו על השידה כל כתביו של ג`ון קמינסקי, לדעת רבים הסופר הטוב ביותר שאי פעם החזיק עט. "אני רוצה לכתוב כמוהו", הוא אמר, "אני רוצה לכתוב כמו ג`ון קמינסקי לפני 10 שנים". קמינסקי נעלם לפני כמה שנים ומאז כל הנסיונות למצוא אותו נתקעו במבוי סתום. כנראה שזה נכון, כל הגדולים באמת נעלמים בסוף. הוא כבר לא יצליח לכתוב היום. הוא לבש את מעיל הגשם הארוך ויצא החוצה. הוא לא הרגיש צורך להתקלח למרות שידע שהוא מסריח מאלכוהול. לעזאזל, הוא אהב את הריח הזה. השלג היכה בו ברקע שפתח את הדלת. הרחובות של ברוקלין אף פעם לא היו נחמדים אליו. הוא הלך ברגל שתי רחובות אל הבר הקבוע שלו. הוא הגיע לפה לפני שנים אחרי ששמע שזה מין מקום מפגש לאומנים צעירים. הוא הגיע לחפש השראה, ונשאר בשביל הטקילות. הוא נכנס פנימה וזרק "היי" מהיר אל הברמנית. כולם כבר הכירו אותו שם ותמיד שמרו לו את הכיסא מאחורה, ליד תיבת התקליטים שלא עבדה כדי שיוכל לראות טלוויזיה ללא הפרעה. הוא ישב בכיסא שלו והמלצר הגיע עם כוס טקילה לפני שבכלל שאל אותו אם הוא רוצה משו. הוא היה בכוס הטקילה השלישית כשהיא נכנסה. שיער אדום בוער, חצאית קצרה ומחשוף שלא השאיר הרבה מקום לדמיון. הוא ישבה על הבר והזמינה ג`ין זול. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, שותה עוד טקילה וחושב כמה זמן עבר מאז שהיה עם אישה בפעם האחרונה. הוא ראה את הגרביונים המתוחים על ירכה. הוא רצה להיות צמוד אליה. הוא רצה להיות מסריח מסקס, לא מטקילה זולה. היא הסתובבה אליו ויצרה קשר עין. היא ציפתה שהוא יסיט את מבטו, אך הוא פשוט הביט בה בחזרה. לא היה לו אומץ אפילו לדבר איתה. פאתטי. הוא כבר לא יכתוב את סיפור חייו. הוא לא יכתוב את הסיפור הגדול האישי שלו. הוא כבר לא יכתוב כמו ג`ון קמינסקי לפני 10 שנים. לעזאזל עם הכל. הוא קם אל הבחורה, הושיט לה יד והציג את עצמו: "היי...אני ג`ון קמינסקי".