סיפור עצוב ואמיתי

[limori]

סיפור עצוב ואמיתי

לעוזרת שלי יש 5 ילדים. הקטנה בת 4 והגדול בן 14. הם גרים ב"קמפו" כפר מעולם לא יצאו מתחום הכפר. רק שנים מילדיה זכו לצאת מהכפר ולראות את החיים האמיתיים. המון פעמים אנחנו נוסעים לבקר אותם בכפר ורואי אוהב מאד לשחק עם הילדים שלה. בכל אופן החלטנו רואי ואני לעשות להם יום כייף ביום ראשון בבוקר נסענו לכפר ולקחנו את כל הילדים ל"לונה פארק". ברגע שהם עלו למכונית שלי ההתרגשות התחילה. תדמינו לכם ילדים בשנות האלפיים מעולם לא נסעו במכונית. עצרנו בתחנת דלק הם התלהבו לראות את השעון רואי הסביר להם שכאן ממלאים דלק והוא הסביר להם כל כך יפה שהיתי ממש גאה בו. בכל אופן עלינו על גשר והם התחילו לצרוח מרוב התרגשות עצרתי באמצע הגשר (עיצבנתי הרבה נהגים) אבל הילדים היו כל כך מאושרים הם מעולם לא היו בגובה שכזה. אחר כך עלינו יחד במעלית והם החזיקו אותי כל כך חזק ירדנו במדרגות חשמליות אולי 50 פעם ירדנו ועלינו והם כל כך השתעשעו ...תארו לכם מה קרה להם כשהם עלו לגלגל ענק ואיך הם התרגשו לאכול גלידה ופופ קורן ולשתות קוקה קולה פעם ראשונה בחייהם. אחר כך נסענו לאכול יחד במסעדה - שוב פעם ראשונה בחייהם. עברנו ליד סופר מרקט גדול והילד שזכה כבר בעבר לצאת מהכפר אמר לאחים שלו - "היתי כאן עם אמא והיא קנתה לי תפוח"...ניצבט לי הלב הדמעות זלגו וזלגו והיתי מאושרת כל כך בשבילם אך יחד עם זאת כל כך עצובה. הילדים האלה חיים בעולם כל כך שונה משלנו. הילד שלי מבקש ממני לקנות לו משחקים שעולים המו ןכסף ואנחנו לפעמים לא חושבים פעמיים וקונים ולחשוב שיש ילדים שאין להם כסף לאכול. דרך אגב הם אוכלים במיקרה הטוב פעם ביום בלבד! ולפעמים הם לא אוכלים בכלל. אז עצוב לי נורא ואתן יכולות לספר את הסיפור הזה לילדים שלכם. בשבילינו לקום בבוקר ולאכול זה מאד טריויאלי אבל יש אנשים שחולמים ומפנטזים על אוכל. לילה טוב

 

[מירי,]

האמת?

גם אצלנו יש ילדים שעבורם יותר מארוחה אחת זה לא טריוויאלי! נכון אין כאן מקומות מבודדים שלא ראו אוטו ולונה פארק וכד... אבל יש כאן ילדים שמעולם לא נהנו מכך! אבל , למה????? למה לספר את זה לילד שלי?

 

[ספל חמאה]

לצאת מהכפר ולראות את החיים האמיתיים

לצאת מהכפר ולראות את החיים האמיתיים? לימורי? מה זה החיים האמיתיים? אלה החיים שלהם, ואלה חיים טובים (טובים מהסיבה הפשוטה שהם חיים). התחברתי לתיאור ההתרגשות שלך - אני זוכרת את ההתלהבות מדברים חדשים, זה נפלא! >ספל חמאה אוהבת דמעות אושר<

 

[כרמית מ.]

אני לא בטוחה שזה סיפור עצוב...

למה החיים שלנו יותר "אמיתיים" ומאושרים מהחיים בכפר? לפעמים אני חושבת שאם היינו חיים בכפר, בתנאים של פעם, הרבה דברים היו הרבה יותר פשוטים... ומתי הבן שלך (לא אישי...) חווה חוויה כל כך גדולה כמו לעלות במעלית? שום דבר שתקני לו או תעשי איתו לא ישתווה לחוויה... וכל הכסף הזה, האם אנחנו באמת זקוקים לו? ברמה מסוימת כן, אבל אם אנחנו גרים בסביבה שהיא פחות חומרנית, אז גם הכסף פחות נחוץ. נכון שאוכל הוא צורך בסיסי, אבל גם בו אנחנו מאד מגזימים (ולכן חולים כל כך הרבה). זה לא שאין מה לשפר, אבל לא בטוח שהשיפור שהייתי מציעה להם (לו יכולתי...) היה דווקא לדמות אלינו...

 

[vered4]

זו היתה גם התחושה שלי

אם החיים שלהם עצובים, זה אולי לא בגלל הדוגמאות האלה. השאלה היא לגבי החיים שלהם בעתיד, מה האפשרויות שלהם. האם למרות העובדה שאלה תנאי חייהם היום, יש להם סיכוי להתקדם (לאיפה שמתאים להם). ולגבי עצמי, אני בהחלט מרגישה ברת מזל (טפו טפו טפו). מה שיש לי מספק אותי. עולם אחר יותר פשוט, לא מתאים למה שאני חושבת שמתאים לחיים היום בעולם שלנו. אני לא גרה בבועה, ואני חלק מהעולם הזה.

 

[vered4]

(התגובה בהמשך לכרמית)

 

[אמא של ים]

גם אנחנו חיים במדינה עם פער מעמדות

אדיר. אני לא מספרת לילדה שלי סיפורים כאלה, כי זה יעבור לידה כמו שלידינו עברו הסיפורים של "בקמבודיה אין לילדים אוכל". זה לא ממש מעניין... אבל כשרואים ילדים צועניים ברחוב שפושטים יד לאוכל, אני מסבירה לה שהנה ילדים שאין להם כסף לאוכל והם רעבים, ומפנה את תשומת ליבה לבגדים שלהם. וכשעוברים ליד המחנה המחריד שלהם בחורף הקפוא הזה (לפחות את זה אין לך, לימורי) אני מפנה את תשומת ליבה ואנחנו מדברות על זה. אני חושבת שזה חשוב להראות ממש ולא רק לדבר (ע"ע ילדי קמבודיה) כי זה יותר מוחשי. ואני מדברת איתה על זה כי חשוב לי שהיא תבין שהיא בת מזל שיש לה בית חם ואוהב ואוכל זמין ובגדים ללבוש. ושזה מה שחשוב באמת ולא עוד ברבי פחות ברבי (ומהודעות קודמות שלי למי שזוכרת, יש לנו issue גדול מאוד בענייני ברבי...)

 

[limori]

אושר - מהו?

המון פעמים אנחנו עוברים מהכפרים שלהם ורואים אותם מחייכים רוקדים ומאושרים ודיויד ואני אומרים שאין להם ממה לחשוש או לדאוג. הם לא משלמים חשבונות חשמל כי אין להם חשמל ובטח לא מים הם לא מודאגים ממס הכנסה ובטח שלא ממיסים, אין להם שום בעיות חינוך בבית הספר או בגן כי מה שהם מקבלים הם אומרים תודה, הילדים שלהם לא מבקשים ברבי ולא גיים בוי ולא ספר ובודאי שלא ללכת להצגה. אז הם מאושרים מהחינה הזאת. ואולי הם מאושרים יותר מאיתנו אבל אבל אבל.... אבל אבל אבל.... לכל מי שלא הסכימה איתי שהם מסכנים... אז לדעתי להיות רעב זו לא פעולה שאפשר להשתלט עליה. זה לא דחף ריגשי זה דחף הכרחי שאי אפשר לחיות בלעדיו. וכשהילד שלך בוכה ואין לך אוכל לתת לו אויש...אני לא יכולה לחשוב על זה. ומירי שאלת למה לספר לילדים שלך??? אולי אם היתי בישראל רואי לא היה נחסף לזה. אבל בכל רמזור מתנפלים לי על האוטו ילדים ומבקשים כסף. בכל רמזור יש אמא שמחזיקה את התינוק שלה ביד ומבקשת כסף. אי אפשר להתעלם מהם ואי אפשר שלא לתת הסברים לילד שלי. ואני חושבת שגם לילדים בישראל לא יזיק לדעת שיש ילדים בעולם שלא יודעים מה זה 3 ארוחות ביום ומעולם לא עלו במעלית. ומירי את רוצה להגיד לי שהמצב בישראל ככ גרוע??? שלאנשים אין כסף לאוכל?

 

[מירי,]

כן!

הנושא הראשון שעלה בישיבת הוועד של ביה"ס היה האם אצלנו בביה"ס יש ילדים כאלה... בנתיים ככל הידוע לנו לא, המורות תודרכו לעקוב אחרי מצב שילד מגיע כמה ימים רצוף ללא כריך (לא ארוחה חמה סנדוויץ´)- את מבינה , בהרבה מקומות זה לא ההם שחיים שם , אלא זה החבר שלי שיושב לידי... המפחיד יותר שהרבה מפחות יכולות להגיע לשם מחר, זה ´מה´זה פשוט ששני ההורים יפוטרו... הילדים שומעים את זה מסביב , שומעים את זה בחדשות ,למה אני צריכה להוסיף להם? (ולא! אני אפילו לא יכולה להבטיח להם שלנו זה לא ייקרה!)

 

[ספל חמאה]

את מבלבלת בין שני הדברים

ילדים שלא יודעים מה זה 3 ארוחות ביום זה דבר אחד, ילדים שמעולם לא עלו במעלית זה משהו אחר בתכלית. אין קשר בין השניים. ואני בילדותי למדתי להכיר היטב את תחושת הרעב, אבל לא בגלל שלא היה אוכל בבית אלא בגלל שהיו דברים טובים יותר לעשות (כמו - כל דבר אחר). אגב, לא תחושה נעימה בכלל. לגבי מה זה אושר - אושר זה דבר אישי. נכנסתי לחנות ירקות ויצאתי משם עם אפרסק יחיד, והנה אני הולכת לי ברחוב מאושרת. עובדה היא - ברגע נתון זה אני מאושרת. לאף אחד אין מונופול לקבוע האם האושר שלי הוא האושר. עשרות אלפי אנשים עולים במעליות על בסיס יומי והם אינם מאושרים. >ספל חמאה מתגלה כמזוכיסטית מילדות<

 

[אינה של יערה]

המשל על המעלית הוא חלקי

קודם כל - אני מסכימה איתך לחלוטין שעצם העובדה שיש לי מעלית לא מקנה לי אושר. אבל המעלית הזו מביאה אותי בבוקר לחדר שלי באוניברסיטה, שבו אני עוסקת בעבודה מעניינת שאני בחרתי. הבחורה שמנקה את אותו חדר שאני יושבת בו גם עולה במעלית. היא מגיעה כל בוקר מג´יסר א-זרקא, קמה ב-4 בבוקר כדי לעשות ספונג´ה בחדר שבו אני עושה את הדוקטורט שלי, ובצהריים חוזרת לכפר. אני בחרתי לעשות דוקטורט. יכולתי להיות באותה מידה גם רואת חשבון או קוסמטיקאית או לבחור לנקות בתים לפרנסתי. ההבדל בינינו שהיא לא בחרה. ייתכן מאוד שיש לנו פוטנציאל זהה. יכול להיות שהיא היתה יכולה להיות מוזיקאית מחוננת או ציירת מוכשרת או מנתחת מערכות בחסד עליון. אבל היא מנקה וכך היא תישאר. הילדים שלנו מטופחים ומוגנים, אנחנו לוקחים אותם לרופא כשהם חולים, למרפאה בעיסוק כשהם לא משחילים חרוזים, אנחנו מאפשרים להם להתנסות בהרבה חוויות חדשות ובעיקר מאפשרים להם להיות תלויים בנו עוד כמה שנים ולא לצאת לעבוד בגיל 12. האם ילד יכול להיות מאושר כשהוא משחק יחף בערימת זבל? absolutely. האם אותו ילד יהיה מאושר כשיידקר מפחית חלודה, יקבל טטנוס ולא יוכל לקבל טיפול הולם כי האנטיביוטיקה עולה כמו שתי משכורות של אמא שלו? לא נראה לי. המעלית היא רק סימפטום במקרה הזה.

 

[limori]

רגע רגע אולי לא הבנתן אותי

ענין המעלית הוא מצמרר כי היום כל ילד שלנכנס למעלית הוא לא ניפעם מהיכולת של מעלית לעלות אותנו למטה והוא בטח לא מתלהב בכל פעם מחדש. אבל הילדים האלה בפעם ראשונה בחייהם בתוך מעלית. היום תינוק בן 3 ימים כשיוצא מבית החולים נכנס לתוך מעלית. אולי לא היתי מובנת אבל בסך הכל סיפרתי את הסיפור הזה לא כי יש לי ביקורת על כל אחד והדרך שבה הוא בחר לחיות את חייו. פשוט חשבתי לתומי עם איזה דברים אנחנו מתעסקות בחיי יום יום, מה אנחנו עושות למען ילדינו איך הילדים שלנו גדלים איזה חינוך הם מקבלים ומנגד לראות את הילדים האלה ואת האמהות שלהם - עצוב עד דמעות. ואני אישית חושבת שהילדים שלנו כן אמורים להיות מודעים לעוני של אנשים אחרים.

 

[חנה גונן]

אני חושבת שהנקודה האמיתית פה....

כמו שאינה אמרה היא בעצם הענין של"ההזדמנות השווה" מכאיב לי שהילדים האלה לא מקבלים את ההזדמנויות שאנחנו קיבלנו להיות שבעים ומשכילים כדי שיוכלו לחוש בעלי ערך ולקדם את החברה שלהם,תכלס הם לא צריכים פופקורן וקוקה קולה אלא מישהו שילמד אותם קרוא וכתוב וימלא להם את הבטן,בגלל זה אני טוענת אנחנו כיהודים,ישראלים ובני אדם לא יכולים להסתגר בארצנו הקטנוטונת כשלימורי מספרת את מה שהיא מספרת אני מרגישה שזאת גם בעיה שלי הרי אחרי הכל כולנו בני אדם. שלכם חנה גונן

 

[נעה גל]

מי אמר שהם פחות מאושרים?

אני לא מדברת על העוני הנורא שלימור מדברת עליו - אף אחד לא מאושר כשהוא רעב, ולא משנה בן איזה תרבות הוא. אבל מי אמר - שהבחירה לכאורה בקריירה/עבודה היא זה שהופכת אנשים למאושרים? השכלה זה מדד לאושר אישי? מי אמר ש"ההזדמנויות" שאנחנו מקבלים הם מה שבן אדם צריך בחיים כדי להיות מאושר? מי אמר שהשכלה היא זו שנותנת ערך לחיים? שקרוא וכתוב הם ערובה לאושר? אתם לא חושבים, אפס, שזו ראיה שיפוטית משהו? (בלשון המעטה...) למי שעוד לא שמע - האנשים הכי מאושרים בעולם לא חיים בתרבות המערבית, אין להם אוטו, הם לא למדו באוניברסיטה והם בטוחים שהחיים שלהם יפים - אתם יכולים לדמיין מצב כזה?

 

[חנה גונן]

מודה אני לא כל כך חושבת במושגים של.

אושר אלא של תכלס(כניראה הגן היהודי) והתכלס מראה שהתרבויות שכרגע אינן מכירות אורח חיים מערבי עומדות רובן ככולן על סף מגע עם אורח החיים הזה והן יאלצו לקבל את המגע הזה ברמות שונות כי לא יהיה ניתן להמלט ממנו ככה שהשאלה פה כבר לא מדברת על אושר(בעיני אושר הוא מושג מאוד יחסי ואני מסכימה איתך שהוא משתנה מתרבות לתרבות ומאדם לאדם)אלא על היכולת ש בני התרבויות האלו וביחוד של דור העתיד שלהן להתמודד עם הפנים היפים והמכוערים של תרבות המערב תוך ניסיון לשמור על המסורת הקדומה שלהם. שלך חנה גונן

 

[כרמית מ.]

זהו, שבעיני זה חבל

כי לתרבויות האלו, למרות שיש שם גם הרבה דברים קשים שלא הייתי רוצה לאמץ, יש הרבה מה ללמד אותנו. לא רק על אושר, שהוא מושג חמקמק, אלא - על איך ללדת, איך לגדל ילדים, איך לחיות. חבל לי מאד, למשל, שהתרבות האתיופית נעלמת. נכון, יש שם זוועות שטוב שימוגרו בהקדם, אבל יש גם הרבה דברים שאנחנו, בתרבות המערבית, שכחנו, ואצלם עדיין זוכרים - וצריך לנצור את הידע הזה, אבל לצערי, הרצון להטמע בחברה הישראלית (והמערבית בכלל) גורם להם להתבייש ביחוד שלהם. למשל, להשיג היום מנשא אתיופי - זה מבצע בלשי. ורעב הוא אכן מצב שהלוואי ויעלם מן העולם (אם כי לא נראה לי בר סיכוי).

 

[נעה גל]

אי אפשר להפריד בין טוב לרע - הם

בהגדרה מגיעים יחד (ניסית פעם להגדיר כל אחד מהם בלי השני?). אני חושבת שכל אותם דברים "לא טובים" עפ"י אמות המידה שלנו (שוב.. אמות המידה שלנו), אלה שצריך למגר אותם, הם גם אלה שמאפשרים את הזיכרון הזה של הידע. אי אפשר להשאיר "בחיים" את מה שנראה בעיננו טוב וטבעי ולהוציא החוצה את מה שנראה בעיננו לא טוב. כל ניסיון כזה יכחיד בהכרח, את החלק השני של המשוואה.

 

[כרמית מ.]

לא יודעת

האם מילת בנות (ויש אומרים מילה בכלל, אבל זה כבר לויכוח אחר לגמרי), עבדות וגזענות, הם רע הכרחי בחברה שבטית? האם אי אפשר לאמץ לתרבות שלנו (על יתרונותיה) חלקים מוצלחים כגון לידה לא-טכנולוגית ונשיאת תינוקות? וחוץ מזה, אם בחברה שבטית יש רע וטוב, ובחברה טכנולוגית יש רע וטוב, מי שם אותנו לומר שהשיטה שלנו טובה יותר? (אולי היא גם לא טובה פחות, אבל אין סיבה להסתכלות הפטרונית מלמעלה).

 

[חנה גונן]

מסכימה עם כרמית וכולי תיקוה ש...

שבני הדור הנוכחי של התרבויות האלו ידעו יותר לעמוד על זכותם לשילוב בין המסורתי למערבי. שלך חנה גונן

 

[נעה גל]

אני מכירה תרבות אחת - מערבית

מתקדמת, שמלה, לא עלינו, את בניה (או שמא בנים מותר ובנות אסור?) עבדות וגזענות הם שני דברים שמאפיינים באופן מדהים את התרבות המערבית (ארה"ב לפני ביטול העבדות, גרמני הנאצית, הארמנים בטורקיה, והעובדים הזרים בישראל...) כרמית - אני יודעת מהן דיעותיך. אני רק מוציאה עליך את שלי