האם מוסרי לצאת בשאלה על חשבון המשפחה?
זהו תוכן השאלה הגדולה. ואני רוצה להרחיב קצת בנושא. מזה זמן מקננת בי התחושה שאנוסים כמונו הם פשוט פחדנים ונקניקים, שמתרצים את החיים הכפולים באידיאולוגיה מוסרית. אני לא רואה שום אדם שפוי שיצדיק חיים שלמים, כולל חינוך ילדים לדרך שאתה מאמין שהיא מפגרת לגמרי, ומקריב את כל חייך על מזבח הדאגה לסביבה. נראה לי שאם לא היה שום פחד לצאת בשאלה, כולנו היינו אומרים: "לעזאזל המוסרניות הצדקנית, יחי החופש" והיינו מוצאים ערמה של צידוקים מוסריים לכך. לגופו של דיון מוסרי, אם אכן נגרם נזק רציני לסביבה הקרובה, ואכן אמור להגרם נזק. עדיין, ההגיון הפשוט אומר, שהזכות הבסיסית של האדם לחיות את חייו על פי אמונתו, גוברת על כל פגיעה עקיפה בזולת. יתירה מכך, בסוג הדברים האלו, כשמסתכלים בצורה רחבה יותר, דהיינו האם כל האנוסים צריכים להיות אנוסים, או שמא כולם יצאו בשאלה. במקרה כזה, יש לקחת בחשבון שככל שהתופעה תהיה רחבה יותר, כך הפגיעה העקיפה תהיה קטנה יותר. משל מצויין לכך הוא נושא הגירושין במגזר החרדי, כשזה היה נדיר, מי שעשה את זה פגע רבות במשפחתו, כיום שזה כבר לא כל כך נדיר, גם הנזק קטן. לכן, האינטרס הציבורי הוא, שיצאו רבים בשאלה, כך גם יקטן הנזק של הבאים בתור לצאת. אז אני אולי נאה דורש, בטוח שלא נאה מקיים...