פנינה ודגנית היקרות
התמיכה מההורים היא תמיכה בעיקר כספית אך גם נפשית....לא, לא רוחנית. את הרוחניות שלי למדתי לבד, את ההסתכלות על היקום והעולם למדתי לבד עם חברי הטוב, לא לתפוס דברים כמובן מאליו ולדעת שהיקום מדבר אלינו במסרים קוסמיים למדתי לבד...רוחניות והורים שלי זה ממש לא ביחד. ההורים שלי שייכים לדור של עבודה קשה, לימודים, משפחה....לא הודו, לא תאיילנד, לא כלום....אני למדתי שהחיים הם אחרת, שהם רחבים ופתוחים יותר. העיניין הוא כזה: שיחקתי כדורסל בקבוצה בגיל 16, 17 והפסקתי מכיוון שהורי אמרו לי שעדיף יהיה להפסיק כי הלימודים חשובים יותר. אז הפסקתי, כי הם אמרו כך אך את אותם ציונים הייתי מוציא גם אם הייתי ממשיך לשחק כמו שאהבתי תמיד. לאחר מכן, חששתי משבירת מסגרת, מה זאת אומרת שלי לא יהיה תואר? לא מתקבל על הדעת, לימודים זה חובה! מי אמר? נכון שזה עוזר, נכון שזה פלוס גדול אבל אם זה לא לטעמי? חשבתי על כדורסל, תעודת מדריך ואח"כ מאמן והם תמכו בי ואמרו לי שאעשה מה שאני רוצה ומה שאני אוהב והם לא יגידו לי כלום....אבל אני יודע מה הם באמת היו חושבים, מה היו אומרים בניהם ומה הפרצופים שלהם היו אומרים ובנוסף, הרגשתי גם חשש לשבור את אותה מסגרת "קדושה" של לימודים, עבודה, משפחה.... לכן אני קצת חושש שאני לומד קרימינולוגיה ולא הולך לכדורסל כהמשך לאותו חשש (למרות שהם לא ממש רצו קרימינולוגיה אלא משהו יותר פרקטי בואו נגיד)... מצד אחר, אני מאמין ביקום ובקארמה, סיבה ותוצאה, לכן אם התקבלתי, כנראה כך היה צריך לקרות ואולי אני צריך להמשיך את הדרך הזו - תואר שני בקרימינולוגיה החל ממחר... כן, חושש, מתרגש, מקום חדש וגדול מאוד, אנשים חדשים לחלוטין, לא יודע לאן אלך בהפסקות ומה אעשה...מחר זה מתחיל וכמה שלא בא לי להתחיל....כי כל כך כיף לא לעשות כלום (או לשחק כדורסל)
ניר...
