תשובה חלקית ל NAVVAN1
הנושא של ידיעת הטקסט בעל פה הוא נושא המעסיק את מספרי הסיפורים מאז ועד היום. קטונטי מלתת תשובה חד משמעית בנושא. מכל מקום ישנם טקסטים שבהם אני רואה מחוייבות לשמור על הטקסט המקורי לאחר העריכה. העריכה נדרשת לא רק בטקסט תלמודי [ועל זה היה המאמר שלי] אלא גם בטקסטים אחרים, וזאת על מנת לעשותם מתאימים לסיפור בעל פה. חעיתים מדובר בקיצור הטקסט תוך שמירה על המיתווה המקורי, ולעיתים אנו לוקחים סיפור אחד ממחרוזת [של שניים או יותר] של סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור... כמו בכתיבתו של ש.י. עגנון. לעיתים אנו מוציאים בעריכה מילות תואר-השם או תואר-הפועל או התייחסות למצבו הריגשי של הדובר [בטקסט]. ההנחה היא שכשהסיפור מסופר, המספר יוסיף גוון קול ורמת קול שיחד עם האמירה יעבירו לצופים את מה שמרגיש הדובר [אותו "מצטט" המספר. יש טקסטים שבהם אני מרגיש חופשי להכיר את מיתווה העלילה והדיאלוגים ואיני רואה חשיבות לזכור את הטקסט מילה במילה. כך הדבר למשל בבדיחות שאני מעבד לסיפור או בחלק מסיפורי הזן שבהם אני מקפיד לזכור רק מילות מפתח [או ביטויים חשובים] איפה הגבול? אני לא בטוח. למשל, בסיפור של חיים באר שאני מספר הורדתי בעריכה 50% מהטקסט [והפכתי אותו לסיפור של 7 דקות], אבל לאחר העריכה אני שומר על הטקסט "המקורי". בסיפורים מתורגמים, מאחר ואיני מכיר את שפת המקור על גווניה, אני מרגיש פחות מחוייב לשפה המדוייקת של הסופר. בז'אנר סיפורי תלמוד אני אכן ממליץ להצמד לטקסט המקורי [לאחר עיבוד] מאחר ואדם שאינו מצוי בשפה, כאשר יאלתר, עלול להשתמש במילים מרובד לשוני אחר, מילות סלנג וכו' וכך לדעתי, יפגע הסיפור. בקשר לחלק השני של שאלתך. לדעת טקסט בעל פה זה לא מספיק עבורי. הטקסט חייב "לשבת" אצלי ור אז, בהופעה אני פנוי לעסוק בגיוון קולי, בתנועה ומחוות גופניות, ובפעולה. דומה הדבר לפסנתרן המתחיל בלימוד יצירה חדשה. ראשית עליו ללמוד אותה בעל פה. אחר כך עליו להמשיך ולנגן אותה וד ועוד עד שהיא "יושבת לו בעצבעות" רק עכשיו יהיה הפסנתרן פנוי ולעשיית המוסיקה, לתת את המסר האישי שלו בנגינה, את האינטרפרטציה שלו. מכאן שהלימוד בעל פה הוא רק כלי המאפשר למספר להיות חופשי ולהביע את אומנות הסיפור שלו. "פעולה" היא מונח מתחום הדרמה. השחקן אמור לעשות "פעולה" על הקהל בתוך אמירת הטקסט שלו. למשל, השחקן ינסה לגרום לקהל לשנוא אותו; להיות מפוחד; ליצור ציפייה למשהו וכו'. לדעתי לכל ז'אנר יש איפיוניו שכוללים רמת מורכבות של השפה או הטקסט. אם תשווה טקסט תלמודי לטקסט [תעתיק] של סיפורי עם כפי שנרשמו על ידי חוקרי סיפורי עם [למשל אסע"י] תראה שיש הבדל גדול בנושא המורכבות או החשיבות למילה. במקרא הראשון אם המאזין לא הבין מילה אחת הוא יתקשה להבין את הסיפור [והכוונה לכל אחת מהמילים]. במקרה השני, לעיתים, ניתן לסלק מספר משפטים ועדיין הסיפור מובן ומוסר ההשכל שלו ברור. אני מקוו שעזרתי לך לילה טוב
